הסרט הקצר פרח הרימון (18 דקות) זמין לצפייה בראש העמוד.
* כדי לצפות בסרט, יש לאשר עוגיות YouTube/Vimeo דרך אייקון העוגייה הכחול שבתחתית.
הסרטים הקצרים הטובים באמת הם אלו שאוצרים בתוכם עולם שלם ומפעילים את הצופים אינטלקטואלית ורגשית כאילו היו יצירה קולנועית באורך מלא (ולעיתים יותר מכך). כזה בדיוק הוא פרח הרימון (2020) שביים איתמר אלקלעי, ושמוגדר בתקציר שלו כסרט תיעודי קצר העוסק בבחור צעיר שמגיע לבקר את סבו הקשיש, אך בפועל הוא הרבה יותר מכך. למעשה, כל ניסיון למקם אותו בתוך ההגדרות והקטגוריות המקובלות פשוט יעשה לו עוול.
מבחינה תמטית, המפגש בין גיא לסבו אלי מציף נושאים כמו אהבה, מיניות, משפחה, שייכות, בדידות והגירה, ומצליח לשזור אותם יחדיו במלאכת מחשבת. מבחינה אסתטית, מתהדר הסרט הייחודי הזה בשפה קולנועית עדינה, פואטית והיברידית.
איתמר אלקלעי הוא קולנוען מוערך בתעשיית הדוקו המקומית. המצלמה של דוקטור מוריס שביים עם מיטל צביאלי זכה בפרס הגדול של פסטיבל דוקאביב בשנת 2022, וגם סרטיו הקצרים זכו להכרה ופרסים. כמו בסרטיו האחרים, גם בפרח הרימון ניכרת הבנה קולנועית ובעיקר אהבת קולנוע גדולה: הסרט עמוס מחוות לסרטים וליוצרי קולנוע גדולים, חלקן ישירות וחלקן פחות: שמו של הסרט (שהוא גם שמו של שיר אהבה שאלי שר במהלך הסרט) מהדהד במובהק את צבע הרימונים משנת 1969 (באנגלית: The color of Pomegranates), סרטו של הבמאי הסובייטי סרגיי פרז׳נוב, שנחשב לסרט אוונגרדי פורץ דרך. כמה דימויים מסצנות החלום בסרטו של אלקלעי שואבים השראה מובהקת מסרטו המשפיע של פרז׳נוב ועושים זאת באופן יפהפה.
במאי סובייטי נוסף אשר קשה שלא לחשוב עליו כשצופים בפרח הרימון הוא אנדריי טרקובסקי, שגם סרטיו התאפיינו באווירה רוחנית וכן בסצנות חלום רבות, בדימויים של בתים בלב הטבע ובעיסוק תמטי בהגירה, זרות וזיכרונות ילדות. רגעי הפתיחה של פרח הרימון נראים ממש כמחווה לסגנון של טרקובסקי (ומי שמכיר את פועלו יודע שזו המחמאה הגדולה ביותר שניתן לקבל).
בתחילת הסרט, לפני שנכנס לביתו של אלי, גיא עוצר להרגיש את הטבע שמקיף את הבית, לחוות את הגשם והרוח בטרם יתחיל הביקור. הבית עצמו מוצג באופן מסתורי, ובמכוון לא ניתן לצופה שום מידע על העיר, או על האזור המדויק שבו הוא ממוקם. זה בית שכמו מתקיים באזור לימינלי, ״לא פה ולא שם״, באמצע שומקום בין הטבע לעיר (ובהמשך, ככל שהסרט יתקדם, גם בין החלום למציאות ובין העבר לעתיד). בחירה זו – שכמו משרה על כל הסרט אווירה סוריאליסטית ומעצימה את תחושת החלום והפנטזיה שהוא ספוג בה – מזכירה גם היא את הסרטים של טרקובסקי ופרז׳נוב (ובפרט את ההגעה הביתה בתחילתו של הסרט סולאריס)
אך המחוות הקולנועיות הללו של אלקלעי הן לא גחמה אמנותית או ניסיון להתרברב. מדובר בהחלטה מודעת שמתקשרת לאחד האלמנטים החשובים ביותר ביצירה הזו: ההיבט הרפלקסיבי שלה. כבר מתחילת הסרט מתעקש הבמאי לחשוף את המנגנון הקולנועי, את ה״זיוף״ שבעשייה עצמה, ולהזכיר לצופים שמדובר בסרט. הבלטת הממד הרפלקסיבי בולטת למשל ברגעים שבהם אלקלעי מבקש מאלי להביט שניות ארוכות אל המצלמה בלי להגיד דבר, או בשוט הארוך שבו הוא מציב את הנכד וסבו זה לצד זה בלי להגיד מילה. המגמה נוכחת גם בצילום הממושך של טפט הקיר בביתו של אלי, שמוצג כדימוי אבסורדי לזיוף (הטפט הישן והמתקלף מציג נוף של הרים מושלגים, והדיסוננס בינו לבין הבית שבו הוא מודבק יוצר אפקט קומי – שנון אך גם עצוב למדי). ליוצר הסרט חשוב להדגיש שוב ושוב את המניפולציות שהוא מפעיל על המציאות בעודו מצלם ועורך אותה.
בכך הוא מדגיש בפנינו את המסר הפורמליסטי הבסיסי: גם לתיעוד הישיר של המציאות יש גבולות, וגם בו טמונים זיוף ושקר. האמת שאותה מנסים לחשוף באמצעות האמנות יכולה לצוף אל פני השטח רק בעזרת מניפולציות אסתטיות מגוונות.
ככלל, בחירה שכזו היא אמיצה וחריגה, ובקולנוע תיעודי (או לפחות בכזה שמבקש להציג את עצמו כתיעודי) ואמור להראות ״מציאות״ כהווייתה היא יוצאת דופן עוד יותר. במילים אחרות, הרפלקסיביות מציבה את הסרט על הציר שבין התיעודי לעלילתי מכיוון שהטכניקות שבהן משתמש הבמאי לא פעם שייכות לקולנוע העלילתי. משום כך קשה להגדיר את פרח הרימון במדויק (ולמעשה לא נראה שהוא מבקש להיות מוגדר) כסרט תיעודי מובהק.
הסרט בנוי ממסגרת של סצנות חלום קצרות, מופשטות, שעוטפות את הביקור עצמו, אשר מוצג כקולנוע תיעודי סטנדרטי יחסית. אולם, גם במהלך הביקור ישנן שבירות מפתיעות של התבניות שאנו רגילים להן. אחד הרגעים המפתיעים בסרט, שהוא גם דוגמה לחיבור שעושה הסרט בין טכניקות של קולנוע תיעודי לבדיוני, הוא הסצנה שבה מגיע בן זוגו של גיא באמצע הלילה. בזמן שהשניים מתנשקים על הספה, נמצא אלי בחדר הסמוך וזורק לעברם הערות (הרוח הכללית של הערותיו היא ״אתם תצטערו על כל רגע שבו בזבזתם את זמנכם אחד על השני ולא על אישה״). ברור שהסצנה הזו מבוימת לחלוטין, ועם זאת, האופן שבו היא מציפה את הנושאים שבהם עוסק הסרט (פער הדורות, אהבה וחופש, מיניות וגבריות) היא פשוט מבריקה. במילים אחרות, סצנה ״תיעודית״ שבה יציג אלי לגיא את תפיסת עולמו השמרנית לא הייתה מעבירה בצורה יפה ומרגשת כל כך את הרעיונות הללו, וודאי שלא הייתה מציגה את המתח הטמון בפערים בין הסב והנכד.
בעזרת ההיברידיות והרפלקסיביות אלקלעי מחבר בין הרבדים השונים של היצירה: כפי שהחלום וה״מציאות״ ישתלבו בהדרגה בין כותלי הבית, כך גם הקולנוע והמציאות שלובים זה בזה ומתאחים. בעיניי, הייחודיות של הסרט טמונה ביכולת שלו להיות כמה דברים בו־זמנית: סרט אוונגרד מופשט המורכב מדימויים סוריאליסטים ועוסק בתת־מודע; מסמך תיעודי נוסטלגי על הגירה ואהבה; וגם סרט רפלקסיבי שמעורר תהיות על יכולותיו וגבולותיו של המדיום הקולנועי לגעת במציאות.
בין החלום למציאות, בין הקולנוע לאמת, בין העבר לעתיד ובין הטבע לבית – פרח הרימון נע על כמה צירים במקביל ומסרב להגדיר את עצמו. זה מה שיפה ומיוחד בו, ולכן הצפייה בו היא חוויה קולנועית שאי אפשר לשכוח.
