הסרט הדוקומנטרי בית (27 דקות) זמין לצפייה בראש העמוד.
* כדי לצפות בסרט, יש לאשר עוגיות YouTube/Vimeo דרך אייקון העוגייה הכחול שבתחתית
התעסקות בקולנוע תיעודי עשויה מדי פעם להיות מלווה במחשבות כפירה. גם אהבה גדולה לז'אנר לא מצליחה למנוע את אי־הנוחות העולה נוכח הפלישה לחיים פרטיים שבה סרטים מסוימים תלויים. לזה מצטרפים מקרים שבהם המשחק היצירתי בעובדות היסטוריות שמאפיין את הקולנוע התיעודי חוצה גבולות אתיים בלי חשבון. וזה בלי להיכנס לנטייה ההולכת וגוברת לשמרנות סגנונית עקב שיקולים מסחריים שמרוקנת את הקולנוע התיעודי מחשיבה מקורית.
אבל יש סרטים שיודעים להזכיר לך את ערך הז'אנר. אלה סרטים שהתיעוד בהם מציע היכרות עם חוויות אנושיות שבכל אופן ייצוג אחר – בדיוני או עיתונאי – היו נותרות מנוכרות, צפויות או שטחיות יותר, או לא היו מציעות את המגע הקרוב המסוים שמאפשר אחווה בין בני אדם. הסרט הקצר בית (2020) של הבמאית סמדר אפשטיין פלגי הוא אחד מהם.
בית, שזכה בפרסי סרט הסטודנטים הטוב ביותר לשנת 2020 בפסטיבל דוקאביב ובפסטיבל סולידריות לקולנוע וזכויות אדם, עוקב אחר שתי נשים בעודן מנקות את הדירה של אחת מהן. הדירה מוזנחת ומלוכלכת באופן קיצוני, מלאה בחפצים ומאכלסת 12 חתולים. ככל שהדירה הולכת והופכת נקייה יותר, כך השיחות בין שתי הנשים חושפות טפח ועוד טפח מחיי הדיירת. התמונה המתקבלת לעולם אינה שלמה, כפי שגם הניקיון אינו מוליד דירה חדשה ונוצצת. ועם זאת, הולך ומציץ מתוכה העומק החמקמק של אופי הדיירת לצד המאפיינים המורכבים המניעים את נטייתה לאגור ולהזניח את ניקיון הבית שלה.
הדמות המתגלה היא של אישה שבעבר עבדה בהיי טק וחייתה בזוגיות, חלתה בסרטן, ובעקבות הטיפול בו הפכה לחולת לב. כשעוד היה לה ולבן זוגה לשעבר כסף, הם העסיקו מנקה. כיום היא מתמקדת בלדאוג בעיקשות דקדקנית לניקיון ארגז הצרכים של החתולים, אבל מתקשה למצוא את הכוח הנפשי לדאוג לעצמה. ההתמודדות שלה עם ניקיון הדירה נעה בין סירוב להיפטר מחפצים ובין הבעת רצון ביצירת השינוי; בין נגיעות בכאב ובין קושי נפשי לקריאות תיגר חריפות ומעוררות מחשבה על מה שמזוהה כתפיסה קונבנציונלית של בית וניקיון. השאלה אם היא סובלת מאגרנות כפייתית צפה בדיאלוג המרתק בין שתי הנשים בסרט. אבל התשובה של הדיירת במילים "לא יודעת" משאירה את ההתמודדות עם השאלה פתוחה יחסית לפרשנות. זה לא סרט שבא להכריע, לקטלג ולשפוט, אלא כזה שמאפשר לצופה לחוות.
מה שמעניין במיוחד הוא שהסרט עושה זאת מבלי להציג את פני הדיירת אפילו פעם אחת. הזהות שלה נותרת חסויה, והצופה נקשר אליה בעיקר דרך קולה ומה שהיא אומרת, ודרך המעט המסקרן שניתן לראות מתנועות גופה. האישה השנייה, שטיב הקשר בינה ובין הדיירת אינו מוסבר בסרט, מוצגת על המסך לזמן קצר ובשוט פתוח המשמר ממנה מרחק יחסי. התקריבים שמורים לחפצים וללכלוך שמציפים את הדירה, לפעולות הניקיון ולחתולים שמתגוררים בה.
התוצאה היא תמונת עולם מורכבת ואמביוולנטית שמשורטטת באמצעות שפה קולנועית ייחודית, הנוגעת בנימי חיים דקים ומשתעשעת במיומנות בהסתרה ובחשיפה של מידע לצופה. האיכות הזו מזכירה סרט קצר אחר שכתבתי עליו כאן לאחרונה, להפוך את האבנים של ניר דבורצ'ין. דבורצ'ין מעורב גם ביצירת הסרט בית כעורך וכשותף לכתיבת התסריט, ושניהם יחד מדגימים את הכישרון הצעיר היוצא מן הכלל שצומח בבתי הספר לקולנוע בארץ, ובמקרה שלהם, במכללת ספיר.
לכישרון הזה יש הזדמנות לפרוץ בסרטים קצרים המאפשרים תעוזה יצירתית וניסיוניות שעשויות להפוך נדירות בסרטים ארוכים התלויים יותר בשיקולים מסחריים. אולי לכן כואב לראות את לוגו משרד התרבות מתנוסס בענק בתחילת הסרט, כשיודעים ששנים ספורות לאחר שהסרט יצא ניצל מיקי זוהר את תפקידו כשר התרבות להכשרת רפורמה בתעשיית הקולנוע המתעדפת באופן משמעותי את תקצובם של סרטים בעלי פוטנציאל מסחרי. לכך התווסף מאבקו של זוהר בסרטים שמבטאים עמדה ביקורתית כלפי סוגיות חברתיות ופוליטיות בישראל. ניסיונו להשתיק קולות ביקורתיים הוביל לאיום בביטול חוק הקולנוע, שנועד להבטיח השקעת מימון ציבורי בתעשיית הקולנוע ללא התערבות ממשלתית בתכנים.
כתוצאה, אנחנו מסתכנים בכך שנראה פחות ופחות סרטים מהסוג של בית, המבוססים על בחירות קולנועיות שמאתגרות אותנו לחשוב באופן עצמאי ומעמיק. שווה להתעכב על השפה הקולנועית של בית כדי להבין איך הוא עושה זאת, וספציפית על האפקט המשוכלל של הסטת המבט מהנשים בדירה לדירה עצמה. קודם כול, זו בחירה שמובילה את הצופה לתוך עומק הדירה עד שהוא כמעט נוגע בפני השטח שלה. החוויה החושית לפרקים לא נעימה, בייחוד כשהמצלמה מתמקדת בחרקים שמסתתרים מתחת לרהיטים או מתרוצצים על הרצפה המטונפת, אבל היא כנה. היא לא חוסכת את אי־הנוחות מהצופה, אלא מישירה מבט אל משמעות האגרנות וההזנחה ומאפשרת, בד בבד, לחקור אותה ולתהות על קנקנה. זו בחירה שקוראת תיגר על הצורך שלנו להסיט את המבט מהלכלוך, ובה בעת היא משרתת את הסקרנות שלנו, אבל גם שומרת על פרטיותה של הדיירת, המוצגת במבט אמפתי כדמות עגולה.
במקביל לכך, הבחירה להסיט את המוקד החזותי מהדמויות האנושיות מובילה לדה־צנטרליזציה של דמות האדם בסרט. הדבר ניכר במיוחד בשתי הדקות הראשונות שלו, שבהן אין על המסך נוכחות אנושית, רק חתולים מחוץ לבניין, מבעד לחלון ובתוך הדירה. היקום החתולי הזה מופרע לראשונה כשנשמע צלצול צורמני של פעמון הכניסה, המסמל את הגעתה של השותפה לניקוי, ה"עזרה מבחוץ". בהמשך הסרט הדיירת מדברת על האופן שבו היא מתייחסת אל מצב הדירה כמשהו שקורה למישהי אחרת, לא לה. כאילו בעיני רוחה היא עצמה אינה קיימת בתוך המצב שלה, בתוך הבית. בין בגין התבטאות זו ובין בשל התבטאותה על האופן שבו היא אוהבת את החתולים ודואגת להם בעודה מבטלת את עצמה, שתי הדקות הראשונות של הסרט – שבהן החתולים הם השחקנים הראשיים – כמו הופכות לביטוי קולנועי של החוויה הנפשית וראיית העולם של הדיירת.
ולבסוף, אפשר לפרש את הבחירה להסיט את המבט מפני הדיירת אל פני הדירה ככלי העוזר למסגר את התמה המרכזית שהסרט חוקר וגם מעניקה לסרט את שמו – מהו בית. התמה הופכת צלולה במיוחד כשהאישה המציעה עזרה אומרת לדיירת, "לפעמים אני חושבת שבית בשבילך הוא לא כמו המשמעות של בית לרוב האנשים". השאלה הזו מופנית באופן אישי ומפורש אל הדיירת ומאפשרת להרהר בראיית העולם ובנטייה הנפשית שלה, שמזינות את הצורך לאגור ואת הקושי לטפל בדירה. במקביל, העלמת הפנים שלה מהמסך והשמעת השאלה בחלל החדר מאפשרת גם לקרוא את השאלה ברמה הקולקטיבית.
הסתכלות כזו אולי תוביל צופים מסוימים לתהות מהו הבית בעבורם; אם הוא מקדש, כמו שהדיירת תוהה בנוגע לאנשים אחרים, או אם הוא מציע להם הגנה, בניגוד לאופן שבו הדיירת מעולם לא הרגישה מוגנת בבית. אולי השאלה יכולה להוביל אסוציאטיבית את המחשבה גם להקשרים אחרים של המילה ״בית״ שמוכרים בשפה היומיומית בישראל. לדוגמה, ההקשר השגור שמקביל את המילה ״בית״ למילה ״מדינה״ או ״אזרחים״, כמו בביטויים ״מגינים על הבית״, ״שומרים על הבית״.
ההקשר הקולקטיבי של בית כמרחב מוזנח או מרחב שאינו מגונן עולה מהסרט בעדינות, בשוטים שמצולמים מחוץ לדירה ומציגים את בניין הדיירת, הניצב בין בניינים אחרים בעלי חזות מוזנחת כמו שמקובל לראות בישראל. אבל הקשר זה נהיה מובהק יותר בסצנה קצרה הבולטת בשונותה משאר הסרט, שבה הדיירת מתועדת באופן חד־פעמי מחוץ לביתה. האירוע הוא הפגנה הנערכת כחלק ממאבק הנכים הממושך להעלאת קצבאות הנכות לגובה שכר המינימום. זו סצנה שמרמזת על האופן שבו הקושי הכלכלי שבו הדיירת נתונה נולד מתוך הידרדרות מצבה הבריאותי, שכנראה הגבילה את כושר העבודה שלה. הקושי הכלכלי גם הפקיר אותה בסופו של דבר לנטייתה להזניח את הבית ודרדר אותה למקום שאליו הגיעה.
אם חושבים עליה בהקשר רחב יותר, זו סצנה שמציפה את הזנחתם של ציבורים מוחלשים במציאות הפוליטית והסוציו־אקונומית בישראל, הזנחה שחוצה, בעוצמות משתנות, קהילות, עדות וגבולות. הקריאה של הסרט בהקשר האישי של מציאות הדיירת מספק לו עושר ועומק, אבל אם הצופה מוצא את עצמו מהרהר גם בהקשר הקולקטיבי של משמעות הזנחת הבית, של הפיכת הבית למרחב שאינו מציע הגנה ליושביו, הוא עשוי להצטמרר כשהדיירת מסכמת את מצבה במילים ״עד שלא אעכל שאני היא זאת שבזבל, אני לא אוכל לצאת מהזבל". כמה נחוצים לנו סרטים מקוריים ומעמיקים כמו בית, שיאפשרו לנו לראות את חוויית האחר השונה מאיתנו, ואולי יאפשרו לנו גם לראות ולעכל את המצב שבו אנחנו עצמנו נתונים.
