הסרט הקצר תפילת אשכבה לדג (33 דקות) זמין לצפייה בראש העמוד.
* כדי לצפות בסרט, יש לאשר עוגיות YouTube/Vimeo דרך אייקון העוגייה הכחול שבתחתית.
סרטו התיעודי של גדי רימר, תפילת אשכבה לדג (2021), מתחקה אחר סרט עלילתי קצר בן ארבע־עשרה דקות בעל אותו שם שנוצר בשנת 1968 על ידי סבו של הבמאי, יוסף רימר (שבתעשייה ניתן לו הכינוי ג'ו). היה זה הסרט הישראלי הראשון שהציג צילומים תת־מימיים.
בתחילת סרטו מוצא גדי בבית הוריו קופסת פח ובה גזירי פילם של צילומים תת־מימיים אשר צילם סבו. במקביל, מודיעים לו מארכיון הסרטים הישראלי בירושלים כי הם מצאו את סלילי הפילם מהסרט היחיד שיצר סבו, שהוא האמין כי אבד לתמיד, ובארכיון מתחיל תהליך שחזורו של הסרט.
בדומה לפילם הדהוי הנצבע מחדש בהליך הרסטורציה, בסרט של גדי מתבצע שחזור נרטיבי עם פתיחת הארכיון המשפחתי והחזרה לסיפור עשייתו של הסרט המקורי. את העדויות בסרט גדי גובה ראשית מבני משפחתו: אביו אודי, דודו רוני וסבתו חנה, אשר לקחו חלק מרכזי בעשייתו. בהמשך הוא מגיע גם לאנשי מקצוע בכירים שעבדו בו, בהם העורך ז'אקו ארליך, המלחין אילן מוכיח ונגן המפוחית דרור אדלר. ג'ו נפטר בשנת 1991 ודמותו מועלת רק דרך זיכרונות האחרים וארכיונו האישי – הקטעים המצולמים והחפצים שהותיר אחריו. וכך לא רק מסופר סיפור על סרט נשכח, אלא גם מועלה מן האוב זיכרון משפחתי שהפך עם השנים למיתוס.
במספר סרטים בקולנוע הישראלי התיעודי בשנים האחרונות, בהם הדירה (ארנון גולדפינגר, 2011), סיפור המתחיל בתמונה (מולי לנדסמן, 2013), קופסה כחולה (מיכל ויץ, 2021), איך אומרות שתיקה (שיר נוימן, 2021) והאישה שלא ידעה לאהוב (רותם דימנד, 2026), ניתן לראות מהלך נרטיבי דומה לזה שבתפילת אשכבה לדג. גם בהם מתקיימים גילוי וחקירה של סיפור משפחתי המונע על ידי מציאתם של חפצים אישיים בארכיון שנותר מהסבים והסבות של היוצרים. בסרטים אלו, עצם החשיפה של הפריטים היא מה שמוביל את המתעדים ליצירת סרטיהם, שבהם הם עורכים לא פעם עימות רב־דורי בעקבות הגילוי הארכיוני, אשר בחלק מהמקרים טומן בחובו גם סוד.
אומנם בתפילת אשכבה לדג לא נחשפים סודות כמוסים המעוררים מתחים בין־דוריים, אך גם בו מתגלה סיפור מורשת משפחתי מכונן שהיה עלול להישכח, ושיוצרו מבקש להאירו מחדש. באמצעות הסיפור גדי מנסה להבין את הנטיות ודפוסי הפעולה השונים שעברו מדור לדור, ובראשם הדחף לעסוק ביצירה קולנועית: ג'ו היה תאורן שלקח חלק בהפקות מיתולוגיות של הקולנוע הישראלי החל משנות החמישים. בנו, אודי, הלך בעקבותיו ועבד כתאורן בסרטים רבים, והנכד, גדי, הוא כיום במאי.
בקריינות, המלווה את הסרט לכל אורכו ונוטה לסגנון פואטי עם משפטים כמו "אני שם לב שתמונת העשבים בשדה נראית כמו גלים בים. רוח בסרטים היא לא רק רוח", חוזר גדי פעמיים על האמירה שהקולנוע אצלם הוא "מחלה תורשתית". בסרטו התיעודי הוא מישיר מבט לאותה "מחלה" באמצעות חשיפת הסרט של סבו, שנראה שהלהט שלו לעשייתו היה מידבק וגרם לסביבתו לשתף איתו פעולה גם בתנאים לא פשוטים.
לצד הקולנוע, אלמנט מרכזי נוסף בסרט של גדי הוא הים. ג'ו אהב את הים בכל מאודו, והסרט מגלה שהתשוקה לים עברה גם לבניו ולנכדיו. ג'ו היה גם איש בעל כישורים טכניים ומכניים גבוהים. הוא קיבל את הכינוי "ידי זהב" בשל יכולותיו לבנות ולתקן דברים, והשתמש בידיו כדי לבנות מכשירים חדשניים שמיועדים לצילום מתחת למים. בכך הצליח לשלב בין שתי האהבות גדולות שלו, הקולנוע והים, ליצירת סרטו החלוצי תפילת אשכבה לדג.
עלילת הסרט בסיסית מאוד, מזכירה אגדת ילדים. מהצפייה בו ניכר כי העיקר בעשייתו היה הניסיון להציג חדשנות בצילומים מתחת למים, אשר גם תופסים את חלק הארי בסרט. בתחילת הסרט מופיע ילד קטן שיוצא עם אביו הדייג לים ורוצה לאמץ דג שושנון שנתפס ברשת, אך אביו מסרב ומשליך את הדג חזרה לים. הילד מחליט לחזור לים לבד ולצלול למעמקים כדי למצוא את הדג. מכאן מוצגות במשך דקות ארוכות תמונות מרהיבות של העולם התת־ימי, על הדגים ושוניות האלמוגים השונים שבו, ורק לקראת סופו חוזר הסרט אל סיפור המסגרת.
המחשבה על הסרט המקורי מעלה סוגיה מעניינת הנוגעת לשאלה מה נותר מן המורשת הקולנועית שלו מעבר לממד המשפחתי. סרטו של ג'ו מושפע מאוד מעבודתו של החוקר הימי והבמאי התיעודי הצרפתי ז'אק קוסטו, אין בו דיאלוג (רק וויס אובר של הילד), והוא משתמש במוזיקה מקורית בצורה אקספרסיבית.
הוא היה הסרט הראשון בישראל שהציג צילומים תת־מימיים, אך קשה לומר שקמו לו יורשים רבים. אף על פי שהים הוא אחד ממשאבי הטבע הבולטים בנוף הישראלי, וגם כזה שמיוצג באופן די בולט בקולנוע הישראלי, מעטות ההתרחשויות אשר קורות מתחת למצולות, וברוב הסצנות המופיעות בסרטים מעדיפים להתמקד בנעשה על החוף או מעל פני המים. לפיכך הסרט של ג'ו חריג בנוף הקולנוע הישראלי גם כיום.
תפילת אשכבה לדג הוא סרט תיעודי חשוב המציג לא רק זיכרון משפחתי נשכח אלא גם סרט נשכח מתולדות הקולנוע הישראלי, שהתאפשר בזכות תשוקה ותעוזה של אדם בעל כושר המצאה יוצא דופן. הסרט מתאפיין בעריכה מדודה, טקסט כתוב היטב, קריינות איכותית, צילום יפה ופסקול מרגש הלקוח מן הסרט המקורי. אלה מסייעים בידי הסיפור האישי – שמתחיל במרחב הביתי ומסתיים במפגש עם גיבור הסרט של ג'ו בחוף הים באילת – לעורר מחשבה על האופן שבו מורשת משפחתית ומורשת קולנועית מתחברות זו לזו ועוברות בין דורות. ביטוי מצוין לכך נמצא בסרט המושה ממעמקי הארכיון את סיפורו של סרט ישן שכמעט נעלם.
