שמו של משה רוזנטל הולך לפניו בתעשיית הקולנוע המקומית בשנים האחרונות: סרטו החדש, עצמאות (2026), הוקרן בפסטיבל סאנדנס ונבחר לפתוח את פסטיבל ירושלים בחודש יולי הקרוב; וסרטו הראשון באורך מלא, קריוקי (2022), זכה לשבחים רבים ובארבעה פרסי אופיר.
קריוקי היה סרט ביכורים מבריק. העלילה נסבה סביב חייהם של מאיר (ששון גבאי) וטובה (ריטה שוקרון), זוג מבוגר מחולון, שעובר טלטלה גדולה עם הגעתו של שכן חדש וצבעוני לבניין. הסרט, שניתן להגדירו כקומדיה – אך הוא מהול בתחושה עגומה של פספוס והחמצה, ולכן גם נוגע מאוד ללב – סחף את הקהל ואת המבקרים.
שש שנים לפני ההצלחה של קריוקי, ביים רוזנטל את סרטו הקצר שבתון (2016), אשר במובנים רבים אוצר בתוכו את הנטיות האסתטיות והתמטיות של סרטו הארוך הראשון. שבתון הוא סרט קצר כמעט מושלם, שמצליח לדחוס לרבע שעה סיפור ייחודי, מוזר, מצחיק ועצוב על גבריות, התבגרות, מציאות מול פנטזיה ומרכז מול פריפריה. העלילה מתארת מפגש מקרי בין מורה בגיל העמידה לבין תלמידיו לשעבר, אשר משכנעים אותו להצטרף אליהם לבילוי לילי אסור בבריכה הציבורית. הבילוי המשותף מציף בו תחושות מודחקות בנוגע לגבריותו, הזדקנותו והזמן החולף.
כבר מהשוט הפותח את הסרט ניכר כי מדובר ביצירה העושה שימוש בולט ומודגש בשפה הקולנועית: מוזיקה כמו חלומית של סינטיסייזר (אשר נשמעת כאילו נלקחה משנות השמונים) עוטפת את הדירה, והמצלמה מתקרבת בתנועת דולי אל מאיר, גיבור הסרט, אשר יושב במרפסת, שערו עטוף נייר אלומיניום (מה שמקנה לו מראה מעט חייזרי). גבו של מאיר מופנה אל המצלמה (ואל ביתו, משפחתו) ופניו אל שמי הלילה. המיזנסצנה, המוזיקה והצילום מספרים לנו על הניכור של מאיר מחייו וחושפים את העובדה שהוא נוכח בגופו בבית, אבל מחשבותיו ותשוקותיו מכוונות החוצה, אל המרחב הלא מוכר. בפשטות קולנועית משורטט בפנינו ברגע אחד וללא מילים המשבר הפנימי שלו, אשר יביא אותו להימלט אל רחובותיו הריקים של הפרבר שבו הוא גר ולגלות מחדש, ולו לערב אחד, רוח נעורים שכבר מזמן שכח שקיימת בו.
לאחר שצביעת השיער של מאיר (פעולה סימבולית גם היא, אשר נועדה להצעיר אותו ולטשטש את תהליך ההזדקנות) נכשלה, ושערו הפך כתום, הוא נאלץ לרדת אל החנות, חבוש כובע, כדי לקנות תכשיר חדש שיתקן את הטעות המביכה. משפחתו לועגת לו, והוא מרגיש זר ומוזר אפילו יותר. זו רק דוגמה אחת מיני רבות לאופן שבו מצליח רוזנטל לספר את הסיפור בשני מישורים – זה החיצוני, הדרמטי – וזה הסימבולי: השיער הצבוע של מאיר, מורה בשנת שבתון אשר מתעמת בסרט עם תחושות קיומיות שכנראה הדחיק במשך זמן רב (בעיקר סביב הזדקנות וגבריות), מסמל את הניסיון חסר הסיכוי שלו (שלעיתים הוא פתטי ולעיתים מעורר חמלה) לנצח את הזמן.
המשחק המדויק של אורי קלאוזנר, שמגלם את מאיר, מצליח לעורר הזדהות וחיבה כלפי הדמות, ומזכיר בכמה מובנים את דמותו של ששון גבאי בקריוקי, אשר מתמודדת עם משברים דומים (ונושאת אותו שם).
המרחב המעניין ביותר בסרט הוא הבריכה הציבורית, שבה תלמידיו לשעבר של מאיר מצלמים סרטון לכבוד הגיוס של אחד התלמידים בכיתה. החלל כולו מואר בצבעי כחול בוהק שמקנים לחציו השני של הסרט תחושה משונה עוד יותר, חלומית, סוריאליסטית כמעט. שימוש בטכניקות קולנועיות צורניות שונות (למשל הילוך איטי, צילום תת־מימי) מעצים את החריגות של האירוע, שבמסגרתו המורה צבוע השיער מוצא את עצמו מעשן גראס עם תלמידיו ושוחה איתם בבריכה באמצע הלילה. בהחלטה סימבולית נוספת, אשר מזכירה את העיסוק התמטי של שבתון בגבריות, התפקיד שמאיר מקבל בסרטון שמצלמים התלמידים הוא נגינה בחליל (ולמרות שלעיתים חליל הוא רק חליל, אין ספק שמדובר כאן בסמל פאלי).
שבתון הוא סרט שקשה שלא להתאהב בו. הוא חכם ועמוק, אך גם משעשע ולא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות. בשפה קולנועית מודגשת אך עם זאת מעודנת, הוא מצליח לספר סיפור ברמה הסימבולית והדרמטית במקביל ולהעביר את הצופים חוויה שלמה ברבע שעה בלבד.
