הסרט הקצר להפוך את האבנים (29 דקות) זמין לצפייה בראש העמוד.
* כדי לצפות בסרט, יש לאשר עוגיות YouTube/Vimeo דרך אייקון העוגייה הכחול שבתחתית.
קודם בא צליל רוח על מסך שחור.
אז – רישום תלוי על קיר של נשיקה, שקו שחור ומסוחרר המקיף אותה מכניס בה סערה. הדימוי הראשון של הסרט.
ואז – אבן. הדימוי השני.
שלושת האלמנטים שפותחים את סרטו הקצר של ניר דבורצ'ין, להפוך את האבנים (2016), משמשים עדות מקדימה ליכולת ייחודית הבאה לידי ביטוי בסרט כולו: לזקק את המציאות ליסודות של חומר, רעיון ורגש; לא להיכנע לסקרנות (והחטטנות) האנושית, או אולי לנצל אותה כדי לספר סוג אחר של סיפור.
אפשר לדמיין איך הסרט הזה, שעוסק באדם שישב בכלא במדינות שונות באירופה לפני שהתיישב במדבר הנגב, היה בעל אופי שונה בידיו של במאי אחר. אז היינו שומעים בפרוטרוט על איזה פשע שילמה הדמות הראשית, שמעון (סמי) שטרית, את חובה לחברה, איך הוא הגיע למעצר באירופה ומדוע עבר בין בתי כלא שונים בספרד ובצרפת, מה גרם לו להגיע לאי מרגריטה בוונצואלה, מה לבסוף הוביל אותו להקים חווה אל מול נופי המדבר הפרושים בקִרבת מצפה רמון, ומי היא אותה כוכבה שאליה כתב את המכתבים המוקראים בסרט.
הבחירה האמנותית של דבורצ'ין להשאיר את השאלות האלה בלתי פתורות תוך השקעת מבט בחוויה המדברית של שטרית, הרוויחה לו בצדק בכורה בפסטיבל אידפא היוקרתי ואת פרס סרט הסטודנטים הטוב ביותר בפסטיבל דוקאביב. זו בחירה שמאפשרת לסרט לצאת את גבולות הסיפור האישי של שטרית, להתכתב עם מוטיבים תנ"כיים ומיתיים ולגעת בשאלות בסיסיות בקיום האנושי ובהימצאות על הרצף שבין תרבות לטבע, בין אנוש לחיה. השם "להפוך את האבנים" מרמז על החוויות הרחבות שבהן הוא עוסק: רצון בתיקון, בשינוי פני השטח הקשים, וסיזיפיות יומיומית הטמונה בשאיפות אלה.
אבל דבורצ'ין אינו מקריב על מזבח הפיוטי והאוניברסלי את דמותו של שטרית כאינדיבידואל. המצלמה של אנטולי ראצ'נקו, שצילם את הסרט, מביאה לידי ביטוי מבט אנושי ומלא אמפתיה על המתבודד המדברי, בעודה מאפשרת התבוננות מעמיקה בתווי פניו, במאמץ היומיומי הבלתי נלאה ובחיוך המבליח ללא הסבר בשעת לילה מאוחרת. הקרבה שלנו אל שטרית אינה מגיעה מתוך היכרות ענפה עם הביוגרפיה שלו, אלא מתוך המחווה הקולנועית, מייצוג הגוף ומההקלטה האינטימית של קולו המקריא רשמים מהעבר ומההווה. וכמו ששטרית נוטה לזהות את הסימבוליזם במציאות הסובבת אותו, כך גם עושה הסרט, הקשוב לדמות שבמרכזו ולעולם הפנימי שהיא חושפת בנדיבות.
בסקוונס הפתיחה, הקריינות של שטרית מתמקדת ברוח המדברית, המשמשת כפסקול לסרט. התיאורים של הרוח השורקת כמו שד חושפים את השפה העשירה של שטרית תוך שהם מעניקים לרוח מעמד מיתי, על־אנושי. בדבריו על האופן שבו הרוח מצמיחה לאוזניים כנפיים, שטרית יוצר תחושת חופש. בתיאור הנהמות שלה, שרק במדבר יש מספיק שקט כדי שיישמעו, הוא מרמז על האימה הפנימית.
עוד לפני שנשמע קולו של שטרית, מוצגת החווה שלו. מרחב מעורר סקרנות, מלא ברהיטי עץ כבדים ופרטי קישוט יוצאי דופן, בהם מסגרות ריקות, פיסות בדים צבעוניות שמכסות את הקיר והתקרה, אמבטיית ג'קוזי ושלל אבנים בשימושים שונים. איש אינו נראה. מופיעים רק חתול וכלב, המטיילים במבנה ובמרחב המדברי ושטוף השמש שמקיף אותו. כששטרית מופיע סוף סוף על המסך, הוא מצולם מרחוק, יושב נטול תנועה, נבלע בנוף הפתוח, בין העצים הקטומים ומושבי הרכב הזרוקים בשטח. קודם חתול, ואז כלב, ורק אז שטרית. "חייתו מדבר חייתו אדם".
שטרית צועד בשטח רחב הידיים, בועט ומגלגל אבנים, אולי בפיזור דעת, אולי בשימת הלב. בידו פטיש המשמש אותו לחציבה בתוך מערה, שיכלה לשרת בעבר הרחוק גם נזירים או פרישי מדברא. הלשון מציצה מפיו מעוצמת המאמץ, הזיעה ניגרת על הפנים חרושות הקמטים. משם הסרט עובר להמשך שגרת היום שלו. אם לוקחים בחשבון את חייו הסוערים של שטרית כפי שהם מציצים בין השורות, זו כמעט חוצפה מצד דבורצ'ין לכלות את זמן המסך בהצגה ממושכת של שטרית מקלף תפוח בסכין ואוכל, שוכב על גבו ומביט מעלה כשאור עדין שוטף את פניו. כן ירבו במחוזותינו יצירות קולנוע תיעודיות עם מידה כזו של חוצפה.
גם במכתב ששלח לכוכבה ב־1991 מכלא דרוקה שבספרד, ושמוקרא ברקע, מוצג היומיום: חום מדברי ורוח קרירה, סמי מתעורר בבוקר "בלי לחץ, ולא צריך למהר לשום מקום". גם לא צריך לנקות את התא. ארוחת הבוקר כוללת קקאו חם ולחם עם חמאה ועוגה. אחר כך הוא יושב בשמש ואוכל פרי. האידיליה המפתיעה שעולה מתיאורי הכלא במכתב מציירת במוחנו חיים טובים מאלה שהוא מנהל לאחר שיצא לחופשי. אמנם גם שם וגם כאן ישנה הרוח המדברית ויש פרי למאכל. אבל העבודה הקשה, החציבה באבן – לאיזו מטרה? האם אי פעם שִחרר את עצמו מהמאסר?
המכתב השני המוקרא בסרט, הפעם מכלא שאטודן בצרפת בשנת 2001, כבר מביא מציאות פחות אידילית, ולוקח אותנו עמוק יותר אל תוך הכאב של שטרית, תוך שהוא מתעתע בצופה וביכולת ההיסמכות שלו על תיאורי המציאות. שעת בוקר מוקדמת, ובתאים שמסביב לשטרית מפוזרת משפחתו – אחיו פנחס ישן מעליו, ההורים בתא אחד, שתי ילדות בתא אחר, ובתא האחרון – כוכבה, שאליה מופנה המכתב. הוא מבקש את אחיו לשמש לו אליבי, הוא מנשק את הילדות, והוא נשאב לחיבוק של כוכבה, עד שהוא מתעורר מהשכמת הבוקר של הסוהרים, בודד, "במרחבים האינסופיים של היקום".
כנגד אלה, נראה שטרית נודד בשטחים הפתוחים, חופר ומסלק את האבנים בתנועות חסרות מנוחה, עד ששוקעת השמש. רק החתול והכלב לצידו. רישום הנשיקה מהשוט הראשון של הסרט כמו קורם עור וגידים מתוך תיאורי האהבה לכוכבה, ואנחנו נותרים לתהות כיצד סחפו רוחות החיים את שטרית עד לכאן, היכן כוכבה היום, היכן הילדות. יום חדש עולה ואיתו קול שכמו צף מתוך המכתב, "לכל בית סוהר רמון, לכל בית סוהר רמון, ספירת בוקר הסתיימה". אנחנו מגלים שמעבר לכביש, במרחק קצרצר מהחווה, מצוי מתקן הכליאה הביטחוני־פלילי שהוקם ב־2006. התחבולה של דבורצ'ין בהקבלת ההווה עם העבר באמצעות חיבור קולות ההשכמה השונים חוזרת בשנית ומרמזת על האופן שבו שני אלה מתערבבים גם עמוק בתוך תוכי שטרית, שקשה להאמין שרק במקרה בחר למקם את החווה ליד בית סוהר.
המכתב השלישי המוקרא מחזיר אותנו אחורה בזמן, לשנת 1989, ומזכיר לנו שוב שרצף כרונולוגי או ביוגרפי הוא אינו המוקד האמנותי של הסרט. הבחירה לטייל בין הזמנים יוצרת ביטוי לתודעה המטיילת בין זיכרונות, ובעיקר מעמיקה את המסע אל תוך הכאב של שטרית, שמילותיו מהמכתב מתארות הליכה לאיבוד בתוך ייאוש ופחד והסתגרות בפני האחרים בכלא.
לצד המילים הנשמעות, שטרית נראה מצלצל בפעמון גונג בתוצרת עצמית, שמהדהד דימויים של נזירים בודהיסטיים. הוא מלקט עשבים, קוצץ ירקות, פניו מעוטרים בזקן. אלה ימי ספירת העומר כנראה. ברקע נשמעת הקלטת מזמורים מתוך "התיקון הכללי", אסופת פרקי תהילים שנבחרו על ידי רבי נחמן מברסלב עבור אלה המבקשים לכפר על עוונות וחטאים. ובעוד שטרית ממשיך לעבוד במטבח, דמותו המשתקפת במראה מתפצלת לשניים, כזוג תאומים העומדים זה לצד זה, סמל לנפש השסועה של האדם המתאר כיצד הוא מדבר עם עצמו בכלא, משוגע (כך דבריו במכתב) המודע לעצם טירופו.
השליש האחרון של הסרט מביא למלוא הביטוי את העיסוק במפגש שבין גוף לנפש, בין חומר לרוח. במכתב רביעי, שנכתב באי מרגריטה בוונצואלה ב־1998, בזמן שבין בתי הכלא בספרד לבית הכלא בצרפת, שטרית מתאר בפיוטיות מרהיבה תשוקה העולה מתוך הסתגפות, השתחררות מהגוף, ולידה מחדש: "גופי. זה שהולעט ודוכא וסומם, התרקד ופיזז, פרכס והתמוסס, התערטל מצלם והופשט מעור, שריר ועצם. מתבולל במים ומתאדה מהביל אל האוויר […] מתבלה עם העונות, אבל תמיד חוזר לפרוח באביב."
כאן, הדמות שהצטיירה עד עתה כמעין סיזיפוס של אבני המדבר מתחילה לעבור תהליך היטהרות גופנית. שטרית מתגלח למשעי כמצורע שנרפא, מקרצף את הגוף בסבון ומתרחץ במים שרתחו בסירים. עטוף בטלית, הוא מתפלל אל מול המרחבים הפתוחים של המדבר. גוף אדם יחיד אל מול הטבע, מבקש מחילה.
אבל טוהר המידות וההתחדשות אינם אקורד הסיום של הסרט, שהמצב האנושי העולה ממנו מורכב וסבוך מכך. בקריינות שחותמת את הסרט חוזר שטרית אל הרוח ומספר איך היא נושאת אליו את הצעקות הליליות של השכנים שלו מכלא רמון כקולות שרודפים אותו מהעבר. "השכנים שלי שבכלא הם המפלצות הכי אכזריות שיש בדור הזה," הוא אומר בקריינות, "אני יכול לזהות את הפרצופים שלהם. אני מכיר אותם. אני מבין אותם. אני צריך להשכיב אותם לישון כדי להירדם בעצמי. כי המפלצות האלה הן גם בי. הן גם בתוכי."
שמעון (סמי) שטרית עזב את העולם ב־2025, לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. להפוך את האבנים, שמנציח את דמותו, מאפשר לנו להכיר ולו קצת מכישוריו ומעולמו הפנימי המפותל והאנושי עד מאוד. אפשר לקוות שהשתחרר מהשדים שרדפו אותו. ואפשר לקוות שהצופים יצליחו, בדממת הצפייה הסבלנית שהסרט מציע, להרהר בכלא שלהם, במפלצות שבתוכם ובאבנים שהם עצמם שואפים להפוך.
