לקט מתוך המופע אדבר איתך – שתי שפות, אהבה אחת זמין לצפייה בראש העמוד.
תזמורת המהפכה, בניהול אמנותי של המנצח ד"ר רועי אופנהיים והמלחין זהר שרון, היא גוף שיוצר מוזיקה ישראלית מקורית ומשלב אמנויות במה נוספות. חזון המייסדים הוא להציע חוויה מוזיקלית תיאטרלית מרהיבה, שבה המוזיקה איננה רק פסקול, אלא אחד המרכיבים המרכזיים במופע שבו משתתפים אמנים מאמנויות במה נוספות. בכל מופע התזמורת מציגה יצירות מקוריות של מלחינים ישראלים.
תהליך העבודה על המופע מתחיל בגיבוש הרעיון על ידי אופנהיים ושרון, ולאחר מכן נרקם שיתוף פעולה עם יוצרים ויוצרות מתחומים שונים, כגון: מעצבי תאורה, אמני וידאו ארט, שחקנים, זמרים, במאים, רקדנים וכוראוגרפים.
בעשרה באפריל הוזמנתי למופע אדבר איתך – שתי שפות, אהבה אחת של תזמורת המהפכה, שהתקיים באופרה הישראלית בתל אביב. למרות חוסר הנוחות שמלווה אותי מתחילת המלחמה בצפייה במופעים ואירועים, ובפרט אם הם בכיכר החטופים, החלטתי שנכון לי לבדוק את המופע המסקרן הזה. לא ציפיתי לקסם שנחשפתי לו באותו ערב.
האולם היה מלא עד אפס מקום, והקהל התיישב בכבדות תחת השפעת מצב הרוח הלאומי המדכא. המופע החל עם השיר 'שיר של יום חולין' בניצוחו של אופנהיים, ולבמה עלתה הזמרת נור דרוויש. השילוב בין המוזיקה המוכרת, השירה המרגשת של נור בערבית והמילים של רחל שפירא שהוקרנו על המסך כבש את ליבי. הערב המשיך בעיבודים מקוריים חדשים לשירי אהבה בעברית וערבית שתרגומם נשמע טבעי ולא מאולץ. הקהל זמזם ושר בעברית בזמן שהזמרים שרו בערבית, והתחושה באולם הייתה פלא בלתי צפוי בימים חשוכים אלו. הדמעות החלו לזרום, והקהל נעמד על רגליו ומחא כפיים שוב ושוב. באולם הייתה התרוממות רוח, כמו שרק מוזיקה יכולה לגרום. בסוף המופע, כשיצאתי, הבטתי באנשים הנרגשים פונים לזמרים והזמרות להודות להם, עיניהם נוצצות מדמעות, והמילה 'תקווה' חזרה על עצמה בכל שיחה.
לצורך כתיבת המאמר שמחתי לשוחח עם אופנהיים על תהליך העבודה על המופע, שקטעים ממנו זמינים לצפייה בסרטון בראש העמוד. בשיחתנו סיפר שהפרויקט החל לפני שנה וחצי בשיתוף פעולה של תזמורת המהפכה עם מרכז התרבות בית הגפן לכבוד חגיגות השישים של המרכז. בית הגפן, מרכז תרבות ערבי-יהודי בחיפה, נוסד ב-1963 במטרה לייסד מרחבים משותפים ושוויוניים המשקפים את מגוון הזהויות והתרבויות בישראל. אופנהיים ושרון בחרו שנושא המופע יהיה 'שפה', ובמיוחד 'תרגום'. אופנהיים הסביר: "אני רואה את המופע כפעולה של הכנסת אורחים, להכניס זר אל הבית דרך התרגום. תרגום הוא פרשנות והבנה של האחר בלי תנאים מוקדמים. כשאני מקשיב לתרגום של שיר כמו 'שיר של יום חולין', פתאום שיר שהוא מאוד מוכר לי הופך להיות זר. אך המוזיקה המוכרת מאפשרת לשפה הזרה לשהות שם מבלי לאיים עליי."
בתחילת העבודה על המופע אדבר איתך – שתי שפות, אהבה אחת הזמינו אופנהיים ושרון את הפסנתרן והמלחין ניזאר אלכאטר ליצור יחד איתם. השלושה צירפו לעבודה על המופע תשעה מלחינים (שכל אחד מהם יצר עיבוד מקורי לשיר אחד) ושלושה מתרגמים, ולמופע עצמו הזמינו זמרים וזמרות ערבים ויהודים: נור דרוויש, דיקלה, רביד כחלני ואכרם עודה. הודות ליכולתם של הזמרים והזמרות לשיר במגוון קולות וסגנונות נהנו ביצועי השירים משלל פרשנויות; סגנון השירה הייחודי של כל זמר וזמרת ונוכחותם הבימתית יצרו פסיפס צבעוני רב-תרבותי שמשקף את החברה הישראלית.
"בתחילת הדרך חשבנו שהפרויקט הוא הזמנה לדיאלוג, אך היום אני מבין שהוא גם התחלה לטיפול בפוסט טראומה," ציין אופנהיים והתייחס לתחושות הקשות שחווים אזרחים במדינה מאז השבעה באוקטובר וליחסים המתוחים בין ערבים ליהודים. השפה הערבית עצמה הפכה לטריגר לפחד וחשדנות. אופנהיים הדגיש שבעקבות העבודה על הפרויקט וחשיפתו לשפה הערבית באמצעות השירים, הוא מרגיש שעכשיו הזמן ללמוד ערבית, כי השפה היא מפתח להבנת התרבות.
ההבחנה הזו ניכרת במיוחד במהלך המופע, לדוגמה בביצוע בערבית של הזמרת נור דארוויש לשיר 'הכניסי תחת כנפך' מאת חיים נחמן ביאליק, שהפך את השירה לתפילה מרגשת שהותירה את הקהל ללא עין יבשה. גם הביצוע של דיקלה לשיר 'אני לדודי', שתורגם על ידי ד"ר יותם בן שלום לשיר של פיירוז, נשמע טבעי לחלוטין בפיה של דיקלה. "יש חשיבות גדולה בחוויה של קריאת הטקסט המקורי שמופיע על המסך," הסביר אופנהיים, "כאשר אתה שומע מוזיקה שמחבקת אותך כי אתה מכיר אותה, והזמרת מתחילה לשיר בערבית, הטקסט בעברית שמופיע על המסך יוצר נתק בין השיר למוזיקה. הניתוק מזמין אותנו לפגוש מחדש את התרבות שלנו כאשר אנו קוראים את המילים המופלאות של השיר ומתעמקים בהן." החוויה הזו מורגשת גם בהקשבה לשירה בעברית ובנוכחות הטקסט המקורי בערבית על המסך, שמעוררת חיבור וסקרנות כלפי השפה הזרה.
לטעמי הבחירה בשירי אהבה בלבד למופע היא מבריקה מכיוון ששירי אהבה מקוריים ואהובים מתחברים באופן טבעי לרגש שמאפשר דיאלוג. הקהל במופע היה צמא לאהבה, נחמה ותקווה. הייתה התעלות נפש כתוצאה מהאזנה לזמרים ולזמרות ששרים בשפת האחר או יוצרים דואטים מרגשים שבהם כל אחד כל אחד שר בשפתו ומהאזנה לתזמורת הנפלאה על מנעד צליליה הרחב ועושר כלי הנגינה שלה. וכל זאת בניצוחו הכריזמטי של אופנהיים.
אחד הרגעים המרגשים ביותר היה הביצוע של אכרם עודה לשיר 'ניצחת איתי הכול' של עמיר בניון, שבו עודה התפרץ בבכי בלתי נשלט. מילים לא יוכלו לתאר את החיבור ששטף את הקהל כולו באותו רגע. אפילו הנגנים בתזמורת ניגבו דמעות, וכולם על הבמה ניסו להתאושש ולהמשיך במופע. בשיחה עם עודה, הוא שיתף אותי בתחושותיו: "הרגשתי שבאולם נמצאים אנשים שיש להם תקווה. הרגשתי איך הכל מתחבר ונפתח באותו הרגע. התזמורת בשיאה, אני עומד על הבמה, שר ומביט על נשים בקהל שמנגבות דמעות, זה היה כל כך עוצמתי ומרגש שהתפרקתי."
המעורבות של עודה בשיר – משלב התרגום ועד לביצוע – נטעה בו תחושה של שייכות וחיבור עמוק לשיר. עודה סיפר: "מהרגע הראשון בעבודה על הפרויקט היה ניצוץ בין כולנו, הייתה תחושה של משהו חדש וטהור."
למופע הראשון בבית הגפן בחיפה הגיע קהל מגוון של יהודים וערבים. בחיפה, עיר שדוגלת בדו-קיום, יש אירועי תרבות משותפים רבים. "רבים מהנוכחים במופע בחיפה אמרו לי שהרצון לדו-קיום מתבטא בצורה מרגשת במופע והם גאים שזהו הקול שמייצג אותם, ואני גאה לתת את הקול הזה," שיתף עודה.
עודה הוא בן בכור למשפחה ערבית ישראלית מחיפה. הוא עובד כאח בטיפול נמרץ בבית החולים, ובו-זמנית הוא משתתף כזמר בהרכבים ופרויקטים שונים. צוות ההנהלה של בית החולים תומך בקריירה המוזיקלית שלו ומאפשר לו גמישות בלוח זמנים שלו. כשתזמורת המהפכה הציעה לו לקחת חלק בפרויקט הוא לא היסס לרגע. "אני בן אדם שכל החיים שלו דוגל בשותפות ודו-קיום. להכיל את הצד השני וגם אם אנחנו לא מסכימים, שנכבד אחד את השני," אמר, "כשראיתי את רשימת השירים ממש שמחתי. לצד זה שאני ערבי, אני גדלתי על חווה אלברשטיין. השירים שלה הם חלק ממני."
הפרויקט הושהה בשבעה באוקטובר. "משהו בכולנו נכבה," סיפר עודה, "הייתה תקופה של מסך שחור מתמשך שירד. הרגשתי שאנחנו מתחילים להתרגל למציאות נוראית, אבל אסור לנו לתת למסך השחור הזה לקחת מאיתנו את מי שאנחנו. כשרועי וזהר החליטו להמשיך בפרויקט משהו בתוכי נעשה מואר פתאום. הרגשתי שדווקא עכשיו זה מדהים שזה ממשיך. אנחנו רוצים להביע את האהבה בין שתי השפות." עודה הזכיר את הקסם שנוצר באולם בזמן המופע בתור דוגמה לעתיד של חיים משותפים שהוא מייחל להם. למרות התחושות הקשות בימים אלה, הוא נדהם מהעובדה שאולם שלם נעמד על הרגליים שוב ושוב במופע שחצי ממנו היה בשפה הערבית. "אני יודע בוודאות שיש אנשים במדינה שזה אוויר לנשימה עבורם. הם מחכים ומצפים לשותפות. אבל לא הייתי בטוח אם אנשים, אחרי השבעה באוקטובר, יהיו בשלים לשמוע מוזיקה משולבת בצורה כזאת. האנשים במדינה פצועים ובשיא סערת הרגשות, אני מבין שקשה לאנשים להפריד בין השפה לאירועים."
בדרך חזרה מהמופע הייתי נרגשת וניסיתי להבין מה קרה שם, מדוע המופע הזה ריגש אותי ואת כולם בצורה נדירה כל כך. לדעתי התשובה ברורה. שמונה חודשים לאחר השבעה באוקטובר אנחנו עדיין מדינה שחיה את הטראומה מחדש כל יום. רובנו איבדנו את התקווה לחיים של שותפות במזרח התיכון, אך שכחנו את התקווה שמתקיימת כל יום בתוך מדינת ישראל. מוסלמים ויהודים חיים כאן יחד ביומיום בלי קשר לפוליטיקאים או מלחמות. דווקא האירועים הקשים של השבעה באוקטובר הדגישו את שותפות הגורל של כל המגזרים והדתות בישראל. חיינו משולבים אלה באלה: אנחנו נפגשים בסופר, בבית חולים, בבית מרקחת ובקניונים, בערים המעורבות וביישובים הקרובים, והאחריות שלנו היא לקרב לבבות, להכיר את התרבות והשפה של האחר כדי לדבר ולהבין אלה אל אלה. מתוך השותפות הזו במדינה, שבה אנחנו אחראים על חינוך הדורות הבאים, יש לנו האפשרות להעמיק את ההבנה והחמלה ההדדית בחברה שוויונית, שבה כולנו נרגיש גאים לקחת חלק.
