הסרט התיעודי הקצר ביקור סטודיו עם הילה טוני נבוק זמין לצפייה בראש העמוד.
הילה טוני נבוק היא אמנית רב-תחומית החוקרת יצירה מודרניסטית מופשטת באמצעות פסלים הבנויים ממוצרי צריכה יומיומיים. נבוק מגיבה לעיצוב ואדריכלות מודרניסטים על ידי חיבור והפשטה של חפצים שהופכים לפסלים ומיצבים צבעוניים והומוריסטיים שמוצגים באופן לא שגרתי מעורר מחשבה. הצורה, האסתטיקה, הצבעוניות והמשמעות הקונספטואלית של יצירתה מזמינות את הצופים והצופות לבחון באופן ביקורתי את הסביבה שבה הם בוחרים לחיות ואת השפעתה על חייהם.
בתיעוד של ביקור בסטודיו של נבוק בבימויו של איאן שטרנטל, נבוק מספרת שהיא פסלת, אך תהליך היצירה שלה נפתח תמיד ברישום. כחלק מהמחקר שהיא עורכת בתחילת כל פרויקט היא מסתובבת במבנים מסחריים, חנויות, חללי עבודה ומרחבים ציבוריים כדי לבחון את האופן שבו סביבות ומערכות אלו מעצבות התנהגות אנושית. "עיצוב נושא בתוכו הבטחה", היא קובעת, ובאמצעות יצירתה היא בוחנת הבטחה זו ומטילה בה ספק.
לנבוק שפה מודרניסטית בעלת אסתטיקה מובהקת. יצירתה נטועה בחקר המודרניזם וההפשטה, הצורניות הבסיסית של עיגול, מרובע ומשולש וצבעי הבסיס כחול, אדום וצהוב. את עבודתה מייחדת גישתה יוצאת הדופן לפיסול באמצעות מוצרי צריכה יומיומיים; נבוק מפשיטה פריטים יומיומיים מזהותם הפונקציונלית ומצמצמת אותם לצורות הבסיסיות והטהורות החבויות בתוכם. צורות אלה הן חומרי הגלם של פסליה המונומנטליים, שמוצגים בחללים מוזיאליים או במרחב הציבורי. באמצעות פסלים ומיצבים שעשויים מחומרים פשוטים, כגון משטחי מתכת, צינורות, ספוג, פלסטיק, מוטות אלומיניום ובד PVC, נבוק יוצרת חלל מוכר ובה בעת מנוכר, ומאתגרת אותנו לראות מעבר לפונקציונליות של מוצרי הצריכה היומיומיים.
זאת ועוד, באמצעות החיבור וההרכבה של חומרי הגלם נבוק מציגה דיאלוג בינה ובין עקרונות המודרניזם. יצירתה הקפדנית והאסתטית מפתה את הצופה להתקרב ולהביט בפרטים הקטנים שטומנים בחובם הומור וביקורת, ויוצרים משיכה ודחייה.
יצירתה של נבוק כוללת גם עבודות וידאו ומיצג. בעבודת הווידאו עם הרוח, עם המים שקטעים מתוכה מוצגים בתיעוד של הביקור בסטודיו, נבוק מפסלת באמצעות פעולה פרפורמטית במרחב הציבורי. באחד הקטעים היא מגלגלת כדור כחול ענק בתוך חניון ובכיכר מרכזית באשדוד. בקטע אחר היא מושכת יריעה צהובה מהקומה ה-27 בבניין ביבנה לתוך מזרקה שבמרכזה מוצב פסל של כדור כחול ויוצרת קולאז' במרחב הציבורי. בשתי פעולות אלה נבוק מטילה ספק בעיצוב של המרחב הציבורי – על האמנות המוצגת בו – המעורר תחושה של ניתוק וניכור מהסביבה העירונית שבה הוא מוצב. המאבק המאומץ עם הרוח וכניסה למי המזרקה מוסיפים רובד הומוריסטי לביקורת המובעת בעבודתה.
ההתמקדות בהפשטה, בצורות ובצבעים בסיסיים משקפת שינוי פילוסופי באמנות מודרניסטית שהתרחש בסוף המאה ה-19, אז החלו להיות מודגשות האיכויות הפנימיות של יצירת האמנות ולאו דווקא יכולתן לייצג את העולם שמחוץ ליצירה. גישה זו נטועה באמונה שאמנות אינה צריכה רק לחקות את המציאות, אלא לבטא את הרגשות, הרעיונות ומשאות הנפש הפנימיים של האמן. הפשטה מאפשרת לאמנים להשתחרר ממגבלות הייצוג המסורתי ולחקור מושגים ורגשות אוניברסליים באמצעות צורות, קווים וצבעים.
צבעים בסיסיים ממלאים תפקיד מכריע בגישה מופשטת זו בהיותם בעלי נוכחות רגשית וסמלית. הפילוסופיה שמאחורי ההפשטה והשימוש בצבעי יסוד במודרניזם קשורה באופן עמוק לשאיפה לאותנטיות. האמנות המופשטת שואפת להגיע לרמה אוניברסלית המספקת לצופים הזדמנות לפרש ולחוות את היצירה באופן אישי וישיר, ואת זאת נבוק עושה באמצעות הפשטת הפרטים המחברים בין דימוי ובין הקשר קונקרטי.
נבוק מציגה בימים אלה בשתי תערוכות קבוצתיות: ״רואים ירוק רואים שקוף״ בביתן אייל עופר, מוזיאון תל אביב לאמנות, אוצרת איה מירו, ו״הבלוק״ אוסף עיתון הארץ, בגלריה מינוס 1 תל אביב, אוצרת אפרת ליבני.
איאן שטרנטל (הוצאת שטרנטל), ביים והפיק את הסרט הקצר על הילה טוני נבוק ביוזמת פרויקט Fireflies, בהובלת ורד גדיש. הסרט זמין לצפייה בראש העמוד.
