הסרט הקצר סלמה (15 דקות) זמין לצפייה בראש העמוד.
* כדי לצפות בסרט, יש לאשר עוגיות YouTube/Vimeo דרך אייקון העוגייה הכחול שבתחתית המסך.
סלמה, סרטה של הבמאית סוהילה ג'אטס, מספר על צעירה ערבייה המבקשת לפרוץ את כבלי משפחתה והגברים המאיימים על חייה.
בסגנון צילומי מובהק – מנקודת המבט של הגיבורה סלמה, שבה המצלמה מתפקדת כעיניה המישירות מבט אל עבר הגברים שבחייה – נבנה מבע קולנועי שמבקש לתעד ולחשוף את האלימות כלפי נשים בחברה הערבית.
סלמה לומדת באוניברסיטה, היא אינה נשואה, ויש לה בן זוג, יוסף. אחיה ואביה הם גברים מכים שאינם מרוצים מהחירות שלקחה לעצמה כשהחליטה לעזוב את הבית, ללמוד ולעבוד. גם אימה של סלמה סובלת מבעלה המכה. ווליד, אחיה של סלמה, הכה אותה כי לבשה חולצה ללא שרוולים.
הסרט מגולל את הסיפור דרך תלונה שסלמה מגישה במשטרה. התשובות לשאלות שהמתחקר שואל את סלמה בתחנת המשטרה פורשות את חייה ומצבה. לא זו בלבד שהשוטר שאמור לטפל בתלונה שואל אותה שאלות פולשניות (את בתולה?) הוא גם מאשר את האלימות של הגברים בחייה ומאשים אותה בתוצאות. השיחה בין סלמה לשוטר היא עדות נוספת לדיוקן המורכב והמרובד של הסרט על החברה הערבית. השוטר הוא ספק יהודי מזרחי ספק ערבי בעצמו. הוא משוחח עם סלמה בעברית, והיא משיבה בערבית. דמותו מעוצבת כגבר שמשתף פעולה עם הממסד הישראלי, כמוקד הכוח הגברי, כמי שמסמל את אוזלת היד של המשטרה לצמצום הפשיעה בחברה הערבית וכנותן אישור לפשיעה ואלימות נגד נשים.
הסרט מבקר את תופעת האלימות כלפי נשים ורצח על כבוד המשפחה וכך גם מעורר דיון חברתי ומעמדי בחברה הערבית. לדוגמה, בן זוגה של סלמה, הוא אינטלקטואל בורגני שמנסה להגן עליה, והדרך היחידה שיש בידו לעשות זאת היא להתחתן איתה ולקבל את ברכתם של הוריה. גם עליו מאיים ווליד, אחיה של סלמה, באלימות.
אחד ההיבטים הבולטים בסרטה של ג'אטס הוא השימוש במצלמה כמראה בלתי מתפשרת. סלמה מתבוננת בדמויות הגברים בחייה: אחיה ואביה האלימים, השוטר הגזען והשובניסט ובן זוגה המשכיל שאינו עושה מספיק כדי להגן עליה. הבחירה במבע פרונטלי מעניקה תחושת כליאה לדמותה של סלמה כגיבורה, אך בה בעת המצלמה מעניקה לה שליטה על יחסי הכוחות בכל סצנה. הצופה אינו רק עד – הוא שותף למבט של סלמה ונדרש להביט בגברים ובנשים שמקיפים אותה בדיוק כפי שהיא מביטה בהם. המצלמה מספרת סיפור של דיכוי, אבל לא זו בלבד – היא מדמה אותו באופנים חזותיים, פלסטיים, פיזיים.
בזכות הצילום, סלמה אינה מושא של הסיפור אלא הסובייקט הבורא אותו. המצלמה מגויסת לשירות ההוויה הנשית המתמרדת, והצופה יכול להזדהות עם תחושותיה הפנימיות ולא רק עם העלילה החיצונית. סלמה באורכו הקצר ובסגנונו הדחוס, מצליח לעורר תחושת חנק שנובעת גם מהתמונה וגם מהתוכן. כך נוצרת זהות בין צורת העשייה לבין סיפור הדיכוי. הסרט מספר על אלימות וגורם לצופה כמעט לחוש אותה בגופו. וכך הוא מצליח לחבר בין האסתטי לפוליטי, בין הסגנון האישי לחזון חברתי בפרספקטיבה רחבה יותר.
כפי שעולה מתוך הקריאה האסתטית והחברתית, ג'אטס מציעה פרקטיקה קולנועית חתרנית הנשענת על מבט נשי מובהק המבקש לערער את יחסי הכוח בין המצולם והמצלֵם, בין הגבר והאישה, בין הקורבן למספר המתאחדים בדמותה של סלמה. הבחירה למקם את המצלמה בגובה עיניה של סלמה ולהצמיד אותה לנקודת המבט שלה לאורך הסרט הופכת את הצופה לשותף אקטיבי בחוויית הדיכוי, לא רק כעד אלא כמעורב. זו אינה קולנועיות המייצגת את המציאות אלא קולנועיות שמנכיחה אותה באופן מוחשי.
המציאות היומיומית של סלמה היא זירה של אוקסימורונים: הבית, מקום שאמור לייצג הגנה וביטחון, הופך לזירה של אלימות פיזית, מילולית וסימבולית; הרחוב הוא מרחב מאיים; גם האוניברסיטה והמעמד האינטלקטואלי אינה חפים מהשפלה. הגבולות מיטשטשים, וסלמה נעה ביניהם מתוך מודעות עצמית גוברת.
אחד האלמנטים החזקים ביותר בסרט הוא האופן שבו הדמויות הגבריות — האב, האח, השוטר, בן הזוג — נבנות לא כמכלול אחד מונוליתי, אלא כמנגנונים שונים של שליטה עליה. לדוגמה, בן הזוג של סלמה מצטייר כמודרני ומשכיל, אך הוא עצמו לכוד בתכתיבי החברה, ולבסוף נאלץ לבחור בין עמדתו האינטלקטואלית לבין ציות למבני הכוח המסורתיים. הדמות המורכבת ביותר בהקשר זה היא דמותו של השוטרשפתו – עברית פורמלית – מפרידה אותו מסלמה, המדברת בערבית. ההפרדה מסמנת גם הבדל מעמדי ותרבותי.
אנה בול כתבה בספרה "ספרות וקולנוע פלסטיניים בפרספקטיבה פוסט-קולוניאלית פמיניסטית" (2008) שקולנוע פלסטיני עכשווי מצליח "להחזיק בו זמנית מתח בין ביקורת כלפי המבנה הפטריארכלי לבין המשך נאמנות לזהות לאומית", ומדגיש את המתח בין "פוליטיקת כיבוש חיצונית לבין דיכוי פנים-חברתי מגדרי". ג'אטס מצליחה ליצור בדיוק את המתח הזה: הדיכוי אינו רק "ישראלי", אלא בראש ובראשונה ביתי, משפחתי, אינטימי. אך הוא מתקיים בתוך הקשר חברתי כולל, של נורמות שמקדשות את כבוד המשפחה יותר מכבודה של הבת.
אחת הסצנות הבולטות היא סצנת הארוחה הניבטת מעיניה של סלמה. הארוחה נפתחת בתקריב של עוף מתבקע לשניים בידיהם של הגברים. הדימוי טעון ואלגורי: פיסת הבשר מתפרקת לחתיכות בידיים של בני המשפחה ועין המצלמה צופה במעשה הפירוק. מעבר להיותו פריט מזון, העוף משמש כייצוג ישיר לגופה של סלמה, לפרקטיקה של שליטה, חיתוך, אכילה, בעלות. זהו דימוי ויזואלי שמדגים את מה שנאמר לאורך כל הסרט: האלימות נגד נשים אינה רק פיזית, היא תרבותית ולשונית, ומגולמת בכל פרט ופרט בחיי היומיום.
המרחב שבו הסרט מתקיים — בית, רחוב, תחנת משטרה, קפטריה — כולם נבנים כמרחבים מגדריים, מרחבים פוליטיים. בהקשר זה, במאמרן של קולין ינקוביץ ונדיה עוואד "קולנוע פלסטיני/קווירי: שיחה ביקורתית על קולנוע קווירי ונשי שהתפרסם בכתב העת "קאמרה אובסקורה" (2012) נכתב כי אחת המגמות בקולנוע הפלסטיני הפמיניסטי היא "יצירת מרחבים אסתטיים אלטרנטיביים שבהם הגוף הנשי מסמן התנגדות מבלי להזדקק לדידקטיקה פוליטית ישירה". סלמה אינה נואמת נאומים, אינה קוראת בעצרות. התנגדותה מצויה דווקא בשקט, במבט שהיא מישירה לדמויות שמדכאות אותה, בשפת הגוף שלה – המתבטאת בתנועת המצלמה – בבחירה לחזור ולהתייצב שוב ושוב בפני מערכות שבורות.
האב והאח מסמלים את מנגנוני הכוח הפטריארכליים שמאיימים על התנועה, ההגשמה והחירות של נשים בחברה הערבית. כשהאישה מנסה לחצות את גבולות הבית, העדר תמיכת האב והאח אינו אלא ביסוס האיום הפיזי והסמלי שהיא מתמודדת עימו – גוף נגד גוף, גבול נגד גבול.
האח, ווליד, משמש דמות ייצוגית של גבר צעיר שמביע את תסכולו מול עצמאותה של האחות. האלימות הפרועה שהוא מפעיל כלפיה – גם על כך שלבשה חולצה קצרה – מדגימה כיצד הרצון לשלוט בגוף של האישה מוצא דרכים לגיטימיות לכאורה בתוך המוסכמות המשפחתיות. האב, בתפקיד של ראש המשפחה, ממעיט בהתקפות ומנכיח את תחושת הכבוד המשפחתי כערך עליון, על חשבון ביטחונה של הבת.
הנתונים בישראל בשנים 2024–2025 מציגים תמונה מחרידה: לפי דו"חות הבוחנים את האלימות נגד נשים והירצחןלשנת 2024, נרצחו עשרות נשים מעל גיל 18 על ידי קרוביהן ועשרות נשים על ידי אחרים. רצח נשים על רקע "כבוד המשפחה" נמצא במגמת החמרה חריפה ובכל זאת נעדר מהתרבות החזותית, וכמעט אינו מטופל בקולנוע הישראלי העלילתי והקולנוע הפלסטיני העלילתי. אלו נמנעים מלעסוק ברצח נשים בכלל, ובפרט על ידי בני זוגן וקרוביהן. סלמה נוגע באלימות כלפי נשים באומץ במסגרת פורמט הסרט הקצר ומציף שאלות אתיות, אסתטיות ומגדריות על השתקה במובן הרחב – מדוע נושא זה מושתק בקולנוע המקומי? מהו מרחב התמרון שיש לקולנוע להתמודד עם הפחדים והאלימות המשפחתית?
העדר הטיפול בקולנוע הישראלי והפלסטיני בולט, ובכל זאת הופקו כמה דוקומנטריים בינלאומיים ומקומיים: היוצרת והעיתונאית ההודית ליפיקה פלהאם שעוסקת לעיתים קרובות בסיפורן של נשים בחברות מסורתיות תחת דיכוי, ביימה את הסרט הדוקומנטרי Deadly Honor בשנת 2009. הסרט גולל את סיפורה של נערה בשם סלמה מרמלה ששרדה ניסיון רצח על ידי אחד מקרוביה. הוא תיעד את האימה על רקע קוד שתיקה חברתי שבו אף אחת אינה מעיזה לפנות אל המשפחה המורחבת, החברות, המשטרה או הרשויות. בשנת 2011 יצרה השחקנית והבמאית עביר זייבאק חדאד את הסרט הדוקומנטרי Duma שבו חמש נשים פלסטיניות מספרות על תקיפות מיניות במשפחה ועל קשר השתיקה, שמקורו פחד מתגובה קשה אף יותר. כפי שנראה, יש יצירות חשובות, אך רובן זוכות רק לקהל מצומצם במסגרת דוקומנטרית. על כך יש לתהות אם הסיבה לכך היא חשש לחרוג מתקינות פוליטית וחברתית או שהקולנוע בוחר להתרחק מסיפוריהן של נשים תחת דיכוי באופן כללי. סוגיה נוספת היא מידת ההשפעה של הקולנוע על השתקה תרבותית של נושאים שהוא נמנע מלגעת בנושאים כמו רצח נשים. זאת ועוד – עצימת העין בקולנוע משקפת התעלמות רחבה יותר כלפי הפשע ואלימות נגד נשים. נדרשת התמודדות קולנועית נועזת שתחשוף את התופעה, תציג אותה לא רק כ"בעיה של אחרים" אלא כבעיה שמעסיקה את כולנו, ומוטב שתעשה זאת באמצעות שפה קולנועית שמשלבת בין האסתטי, הפמיניסטי, והחברתי כמו בידיה האמיצות של ג'אטס.
דווקא פעולות פשוטות כמו ללכת ללימודים, לשכור דירה או ללבוש חולצה קצרה הופכות תחת עיניה של המצלמה לאקטים מהפכניים. הבחירה לבנות את העלילה סביב הגשת תלונה במשטרה – כלומר מסגרת רשמית, משפטית, ציבורית – יוצרת סצנת שיא שבה הדיאלוג בין סלמה לשוטר חושף את מהות מנגנוני הדיכוי. לא זאת בלבד שהשוטר אינו מגן עליה – הוא כופה עליה שיח פטריארכלי.
אך גם כשהיא חסרת כוח, ג'אטס בוחרת למסגר את סלמה באופן שמונע את הפיכתה לקורבן חסר ישע. הצילום האינטימי יוצר אומנם תחושת כליאה, אך גם עמידות. זוהי הצגה קולנועית של עמידה נשית, של sumud – מונח פלסטיני שמשמעו "אחיזה באדמה", אך בהקשרים עכשוויים מגלם עמידה לא-אלימה מול דיכוי. סלמה אינה מנצחת, אך גם אינה נכנעת. היא מתועדת, נוכחת, נחושה.
סלמה מתעד את קיומה של בעיה ובו זמנית הוא קורא לפעולה. הוא מדגיש כי השינוי אינו מגיע ממערכות החוק, ואינו מותנה במודל הצלה גברי חיצוני. הוא מתחיל, אולי, בעצם היכולת של נשים לספר את סיפורן, ולנעוץ מבט איתן.
