דיוקן של המשוררת זלדה: על הסודי, המפתיע, המאכזב והמרומם

הסרט זלדה, אישה פשוטה (54 דקות) זמין לצפייה בראש העמוד.

זלדה (שיינא זלדה שניאורסון-מישקובסקי) הייתה משוררת ישראלית שנולדה בשנת 1914 בצ'רניהיב שבאימפריה הרוסית. בשנת 1925 עלתה משפחתה לארץ והתיישבה בירושלים. בגיל 53 פרסמה את קובץ שיריה הראשון, פנאי, לאחר שנים שבהן כתבה למגירה. במהלך חייה זכתה בפרסים ספרותיים יוקרתיים, ובהם פרס ביאליק ופרס היצירה לסופרים עבריים. דמותה והמורשת שהותירה תועדו בסרט זלדה, אישה פשוטה שביים יאיר קדר, כחלק מהאנתולוגיה העברים שיזם. הפרויקט, הכולל עד כה 19 סרטים תיעודיים על משוררים וסופרים מהקאנון העברי, נועד להנציח את פועלם וליצור חיבור בין הדורות הבאים להיסטוריה התרבותית של הספרות והשירה העברית.

קטע מתוך מכתב שכתבה זלדה, המופיע בספר "ציפור אחוזת קסם":

בְּכָל קֶשֶׁר שֶׁל אַהֲבָה

וַאֲפִלּוּ יְדִידוּת

יֵשׁ מִן הַסּוֹדִי,

מִן הַמַּפְתִּיעַ, הַמְּאַכְזֵב וְהַמְּרוֹמֵם.

וּבַּעַל תְּכוּנוֹת שֶׁל גֵּאוּת וְשֵׁפֶל כְּמוֹ הַטֶּבַע,

כִּי הָאָדָם מֵעֶצֶם טִבְעוֹ הוּא בַּעַל סְתִירוֹת

ולֹא יָכֹול לִהְיוֹת תָּמִיד בִּבְחִינַת יָרֵחַ מָלֵא.

לִמְצֹא אָדָם שֶׁיֵּשׁ שָׂפָה אִתּוֹ,

שֶׁאַתְּ יְכוֹלָה לָתֵת לוֹ אֶת הָעִרְבּוּבְיָה שֶׁבַּלֵּב – זֶה נֵס.

הסרט זלדה, אישה פשוטה פותח בפני הצופים צוהר לעולמה הפרטי של המשוררת זלדה – אישה דתייה, מופנמת וייחודית בנוף התרבות הישראלית. הסרט מתחקה אחר חייה ויצירתה, משרטט את האירועים שעיצבו את דרכה, מספר על האנשים בחייה ומעניק מקום לקולות שהכירו אותה מקרוב. זלדה, בת דודתו של הרבי מלובביץ', חיה בצניעות והתבודדות, אך במקביל טיפחה קשרים עם יוצרים ואנשי רוח, בהם גם חילוניים, שבפניהם פתחה את עולמה הפנימי.

זלדה הייתה גם מורה מסורה. היא לימדה בירושלים בבתי הספר "רוחמה" ו"חברת הילד", שם למד הסופר עמוס עוז ונמנה עם תלמידיה. עמוס עוז משתתף בסרט זלדה – אישה פשוטה ומגלה פן נוסף בדמותה של המורה המשוררת, שבדרכה השקטה הותירה חותם עמוק בתלמידיה. עוז תיאר אותה בספרו "סיפור על אהבה וחושך": "מורה־זלדה דיברה כה בשקט, עד שאם רצינו לשמוע לא די היה שנשתתק, אלא היה הכרח לרכון לפנים אל שולחנותינו. היינו יושבים אפוא רכונים לפנים בלי הרף, מן הבוקר עד הצהריים, כי חששנו לאבד מילה: כל מה שדיברה מורה־זלדה היה מושך לב וקצת לא צפוי. כאילו למדנו אצלה שפה חדשה."

עוז ממשיך ומספר כיצד זלדה השתמשה במונחים מיוחדים לתיאור תכונות והתנהגויות: "לעג, לכל לעג שהוא, קראה מורה־זלדה בשם רעל. לשקר קראה נפילה או שבירה. לעצלות קראה בשם עופרת. לרכילות – עיני הבשר. הגאווה נקראה אצלה חורכת־כנפיים והוויתור, גם ויתור קטנטן, ואפילו ויתור על מחק או על תורך לחלק לכיתה את דפי הציור, כל ויתור היה נקרא בפיה ניצוץ".

בחירתו של קדר לקרוא לסרט זלדה, אישה פשוטה טומנת בחובה את האניגמה של דמותה. השם, שנלקח משורה בשירה "משונה להיות אישה פשוטה" ומופיע בתחילת הסרט, משקף את הרבדים החבויים בה. היא הייתה אישה רוחנית ומורכבת, ושירתה פרצה את גבולות החברה הדתית והמסורתית שבתוכה חיה. באופן כמעט בלתי אפשרי הצליחה שירתה להתייצב בלב התרבות הישראלית.

מְשׁוּנֶּה לִהְיוֹת אִשָּׁה פְּשׁוּטָה, בֵּיתִית, רְפֵה, בְּדוֹר עַז, דּוֹר אַלִּימוּת, לִהְיוֹת בַּיְשָׁנִית, לֵאָה, בְּדוֹר קָר.

הסרט משקף את הממד הנסתר בדמותה של זלדה; הוא אינו מבקש לפענח אותה באופן ישיר, אלא מזמין את הצופים לנסות ולהרכיב תמונה באמצעות עדויותיהם של מי שהכירו אותה מקרוב: נשים שהתארחו בביתה, סופרים ואנשי רוח שפגשו בה וחוקרים שהתעמקו ביצירתה. בשיחה שערכתי עם קדר, הוא סיפר שניגש ליצירת הסרט דרך סיפור ילדותה של זלדה ודרך כתיבתה המוקדמת מתוך רצון לתאר את חיפוש דרכה כמשוררת. לדבריו, "הבנתי שהסרט הזה הולך להיות על אנטי-גיבורה. בחרתי בבנייה מדיטטיבית של הסיפור שלה, שמשפיעה גם על האסתטיקה בסרט." האנימציה העדינה בסרט, בניהולו האמנותי של ירון שין (ג'ובוי), נוצרה מתוך פרשנות רגישה ליצירתה של זלדה ולאישיותה הייחודית.

בסרט משולב גם תיעוד מתוך הסרט "בירושלים" של דוד פרלוב (1963), שלדברי קדר אפשר לו להתגבר על הדימוי של סרט שחור-לבן וייצוג תרבותי מיושן, וחשף חשיפה נדירה את זלדה בצבע. נוסף לכך קדר עושה שימוש במכתביה האישיים של זלדה, ששוחררו לפרסום בסמוך לעבודה על הסרט ובהמשך ראו אור בספר "ציפור אחוזת קסם." "האוצר הזה אפשר לנו להתקרב לדמותה ומראה עד כמה השירים שלה אורגניים. יש גם איכות שירית למכתבים האלה" הוא משתף.

הסרט עוסק גם באחד משיריה המוכרים ביותר, לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם, שהפך לטקסט מרכזי בתרבות הישראלית. השיר נקרא בטקסים ממלכתיים, בימי זיכרון ובטקס קריאת שמות נספי השואה, הנושא את שמו. שנה לאחר פרסומו הולחן השיר על ידי חנן יובל ובוצע לראשונה על ידי חוה אלברשטיין באלבומה "כמו צמח בר" (1975). אלברשטיין מופיעה בסרט ומספרת על המפגש המרגש עם זלדה.

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם | זלדה

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים
וְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ.

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתְנוּ לוֹ קוֹמָתוֹ וְאֹפֶן חִיּוּכוֹ
וְנָתַן לוֹ הָאָרִיג.

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתְנוּ לוֹ הֶהָרִים
וְנָתְנוּ לוֹ כְּתָלָיו.

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתְנוּ לוֹ הַמַּזָּלוֹת
וְנָתְנוּ לוֹ שְׁכֵנָיו.

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתְנוּ לוֹ חֲטָאָיו
וְנָתְנָה לוֹ כְּמִיהָתוֹ.

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתְנוּ לוֹ שׂוֹנְאָיו
וְנָתְנָה לוֹ אַהֲבָתוֹ.

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתְנוּ לוֹ חַגָּיו
וְנָתְנָה לוֹ מְלַאכְתּוֹ.

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתְנוּ לוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה
וְנָתַן לוֹ עִוְרוֹנוֹ.

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם
וְנָתַן לוֹ מוֹתוֹ.

זלדה פרסמה ספרי שירה רבים: "פנאי", "הכרמל האי-נראה", "אל תרחק", "הלא הר הלא אש" (שעליו זכתה בפרס ביאליק לספרות יפה לשנת תשל"ח), "השוני המרהיב", "שנבדלו מכל מרחק" (שני הספרים יצאו בהוצאת הקיבוץ המאוחד), "ציפור אחוזת קסם", "גני האין" (שני הספרים בעריכת רבקה גולדברג, ראובן קסל ויונדב קפלון והם ראו אור בהוצאת עמותת זלדה ויצירתה). לאחר מותה קובצו כל שיריה לכרך אחד תחת הכותרת "שירי זלדה".

האנתולוגיה העברים נוצרה במטרה לעצב קאנון דינמי המתפתח עם הזמן ומציג קולות מגוונים בתרבות הישראלית, בין היתר של יוצרים ויוצרות שנדחקו לשוליים – נשים, מזרחים ואחרים. קדר סיפר שבחירת האמנים נשענת על גורמים שונים, מתעדכנת ומשתנה כל העת. אחת לשלוש או ארבע שנים מועלית עונה חדשה. כאשר סרטים חדשים מגיעים לסבב ההקרנות, לרוב כבר מצולמת במקביל העונה הבאה.

נכון לפברואר 2025 יש באנתולוגיה סרטים דוקומנטריים על לאה גולדברג, יונה וולך, חיים נחמן ביאליק, י"ח ברנר, זלדה, ר' דוד בוזגלו, רחל המשוררת, זאב ז'בוטינסקי, אבות ישורון, אברהם סוצקבר, מרים ילן-שטקליס, שלום שבזי, דוד פוגל, ז'קלין כהנוב, עמוס עוז, א"ב יהושע וזיגמונד פרויד. במאים ויוצרים שונים לקחו חלק ביצירת הסרטים, בהם קדר עצמו, סיון ארבל, רפאל בלולו, איילת עופרים, אורי ברבש, עמיחי חסון, ישראלה שעאר מעודד, ראובן ברודסקי, דוד אופק ובנימין פריידנברג. קדר משמש כיועץ ומפיק בכל הפרויקטים. סרטי הסדרה זכו ביותר משלושים פרסים בפסטיבלים בישראל ובעולם, ובשנת 2019, לציון עשור למיזם העברים, התקיימו רטרוספקטיבות מיוחדות בפסטיבל דוקאביב, במכון ון ליר בירושלים, וכן במוזיאונים ואוניברסיטאות ברחבי העולם.

לסרטי העברים השפעה משמעותית, בין היתר בזכות החשיפה הרחבה שלהם ברשת והגעה למיליוני צפיות. "הסדרה מהווה שער לספרות העברית, משמרת אותה, מפיצה ונותנת לה פנים חדשות," אמר קדר, "זה נס שהסרטים הראשונים תפסו את הקהל בצורה כזאת, דבר שאפשר לי להמשיך ולהפיק סרטים נוספים בסדרה."

כששאלתי את קדר אם האנתולוגיה תתרחב, הוא השיב: "כל עוד יש שידור ציבורי בישראל ואצליח לגייס את המימון הנדרש, אשמח שהסדרה תמשיך." עם זאת, הוא מודה שגיוס המימון נעשה מאתגר יותר, שכן העניין בתרבות הישראלית הקלאסית, גם בקרב הקהל היהודי בעולם, הולך ופוחת. מנגד, בכל הנוגע לגיוס במאים ושותפים יצירתיים ההתלהבות גדולה, שכן תהליך העבודה עם קדר מעניק להם חופש אמנותי נרחב. "תקחו את הניווט, תהיו כמה שיותר יצירתיים עם כמה שפחות שיקולים אחרים," הוא אומר להם.

העברים היא כקרקע פורייה ליצירת סרטים דוקומנטריים בסגנונות מגוונים, שחומרי הגלם שלהם הם סיפור ביוגרפי, מוזיקה מקורית, עיצוב ואנימציה. סרטים אלו מתרגמים יצירה טקסטואלית לשפה קולנועית ומציגים פרשנות אישית של עשרות יוצרים ויוצרות שנבחרו לשתף פעולה בפרויקט. התוצאה היא מפגש נדיר ואיכותי בין שירה וספרות לבין קולנוע תיעודי, היוצר מחוות אמנותיות למורשת העשירה של הכתיבה העברית.