הסרט אני חושב שזה הכי קרוב לאיך שהצילום נראה זמין לצפייה בראש העמוד.
האתגר שעומד בפני סרט קצר, ובפרט סרט תיעודי קצר, טמון בצורך ליצור עולם קולנועי שלם ולהעביר רגשות מורכבים באמצעות דימויים מדויקים, ותוך שימוש בטכניקות של מיקוד, צמצום ולעיתים גם הפשטה. מה שסרט באורך מלא יכול לבטא באופן מתמשך, הדרגתי ובכמה סצנות, הסרט הקצר צריך להביע בבחירה אחת ברורה – ברגע, במשפט או באלמנט אסתטי המתמצתים את הרעיון שבבסיסו. כאן, לטעמי, טמון סוד הקסם של אני חושב שזה הכי קרוב לאיך שהצילום נראה של הבמאי יובל המאירי משנת 2012, שיצר עם מיכל ואעקנין.
הסרט הוא יצירה תיעודית קצרה, בת עשר דקות, שבה במידה שהיא דלת אמצעים כך היא מבריקה; בה במידה שהיא מינימליסטית וצנועה כך היא מלאת רגש, עדינות ומקוריות. בסרט עובר הצופה מסע רגשי שלם ודחוס, עולם ומלואו במלוא מובן המילה. אני חושב שזה הכי קרוב לאיך שהצילום נראה הוא קליידוסקופ קולנועי שמבעדו משתקף אספקט אחר של היצירה ושל החיים אשר עוטפים אותה; מוות, אובדן, משפחה וזיכרון משתלבים בדיון רפלקסיבי על המדיום הקולנועי עצמו ועל הפורמטים האנלוגים והדיגיטליים שבהם הוא יכול להיווצר. כל צופה ייקח מהסרט משהו אחר, ובכל צפייה נראה שנפתח צוהר לעוד רובד של משמעות או לרעיון מעורר מחשבה שהיה סמוי קודם לכן.
סרטו הקצר של המאירי, אשר נוצר לפני למעלה מעשור, זכה להערכה ולפרסים בפסטיבלים היוקרתיים בעולם, בין היתר בפסטיבל סאנדנס ובפסטיבל סן סבסטיאן. הוא הוצג בארץ במסגרת פסטיבל "אפוס" לסרטי אומנות וכן בפסטיבל הסרטים ירושלים. לצד זאת, המעמד שצבר מאז יצאתו לאוויר העולם הפך אותו לסרט קאלט של ממש (תואר נדיר ביותר לסרט ישראלי תיעודי, קצר ועצמאי), ולכזה שמוקרן ונלמד בבתי הספר לקולנוע בארץ שנה אחר שנה. השילוב המתהווה בו בין תיאטרון בובות אישי לבין קולנוע אומנותי ו"גבוה" – נסיוני למעשה – הופך אותו ליצירה שמצד אחד פשוט לצפות בה ולהבין אותה (במובן הטוב ביותר של המילה), ומצד אחר מורכב לחשוב עליה ולנתח אותה.
תיאור העלילה או עיסוק בפרטים הנרטיביים שמרכיבים את סרטו של המאירי אינו יכול להעביר את המורכבות והיצירתיות שלו, ואולי לכן בחר הבמאי לפרסם תקציר שאינו מפרט יותר מדי: "אדם משחזר באמצעים דלים זיכרון אבוד: זיכרון היום האחרון של אימא". כמו הסרט עצמו, גם שורת התקציר הזו מצמצמת ומזקקת בכישרון וביד אומן את קצוות החוטים אשר נטווים בסרטו של המאירי ומדגישה את העיסוק בזיכרון (המילה מוזכרת בו פעמיים), את האובדן (היום האחרון של אימא) ואת הרובד הרפלקסיבי של היצירה (אדם משחזר באמצעים דלים).
עם זאת, התקציר אינו חושף את תכונותיו ההיברידיות של הסרט, אשר הופכות אותו לחד-פעמי ומאפשרות לו לזלוג מהתיעודי לבדיוני (מבוים, משוחזר), מהביתי לקולנועי ומהניסיוני לנגיש. זהו סרט שקשה מאוד להגדיר ולסווג לקטגוריות דווקא בגלל הפשטות והמינימליזם הקיצוניים במתודות העשייה שלו.
בגין חוסר היכולת להגדיר אותו, הסרט מעלה בדעתי שתי יצירות משמעותיות באומנות הישראלית העכשווית, שגם הן מייצגות שני קצוות מרוחקים: האחת, יצירות הווידאו של גיא בן-נר (שהוצגו גם השנה ברטרוספקטיבה במוזיאון תל אביב), בהן האי של ברקלי (1999) ומובי דיק (2000), אשר עשו גם הן שימוש דומה בפרקטיקות של קולנוע ביתי ובחפצים מהמרחב האישי; השנייה ואלס עם באשיר (2008) של ארי פולמן, אחד מהסרטים התיעודיים המרשימים ועטורי השבחים שנעשו בארץ, אשר עוסק כולו בזיכרון ושחזורים, ושהסיום שלו, כמו סיום סרטו של המאירי, מציג לפתע צילומים ארכיוניים אותנטיים (לא משוחזרים) של האירועים המכוננים הניצבים בבסיס היצירה.
כאמור, ייחודו של הסרט טמון בכך שתיאטרון הבובות הביתי, הילדותי כמעט (ונחזור לילדותיות הזו בקרוב) שבונה המאירי בסרטו, הופך למשהו גדול בהרבה; מטחנת הקפה (המייצגת את אביו), שפורפרת הצבע (אימו הגוססת), בובה של פיה (אחותו הקטנה) וידית מפורקת של דלת (הבמאי עצמו) הולכים ומשנים את צורתם ככל שהדקות חולפות, והופכים מחפצים שרירותיים לסמלים ודימויים מדויקים להחריד, ובעיקר לדמויות של ממש. כמו במשחק ילדים אשר בו כל אובייקט יכול לההיפך לאחר בעזרת הדמיון, הופך המאירי חפצים אקראיים (כביכול) מחייו לפיסות של משמעות ורגש. בהקשר זה מעניין לחשוב על המצלמה, אשר מיוצגת (היא ורק היא) על ידי מחזיק מפתחות של מצלמה (כלומר מסמלת את עצמה), אולי כדי להנכיח את הרובד הרפלקסיבי של הסרט, שבו בוחן הבמאי מחד גיסא את גבולות המדיום, ומאידך גיסא את יכולת המדיום לרפא, לשכך את הכאב ולנצח את המוות והזמן.
גם הקריינות של המאירי, אשר כתובה ומשוחקת באופן ילדותי למדי (לילה, אין אימא) ובד בבד דוד פרלובית במובהק (בוקר. ניסיון להתמודד עם החלל הריק), כלומר מנתחת ומתפייטת לרגעים, מבטאת ניסיון לאחות בין פערים בין הגבוה לנמוך, כמו יתר הבחירות האומנותיות במבע הקולנועי הייחודי של הסרט. סרטו של המאירי הוא דוגמה מופתית למה שקולנוע קצר יכול להיות: לאצור בתוכו מורכבות אסתטית ותמטית ולשקף אותה החוצה ביצירתיות ובפשטות השלובות זו בזו ולא מבטלות זו את זו. העובדה שהסרט זמין לצפייה ושהבמאי מאפשר לתלמידי קולנוע מרחבי הארץ והעולם לצפות בו וללמוד באמצעותו על מנעד האפשרויות ודרכי הביטוי של המדיום הקולנועי היא נכס של ממש. פרויד אמר שלפעמים סיגר הוא רק סיגר, אולם במקרה הזה, האובייקטים המצולמים בסרטו של המאירי הם בהחלט הרבה יותר מכפי שהם נראים תחילה.
הסרט אני חושב שזה הכי קרוב לאיך שהצילום נראה נעשה במסגרת לימודים לתואר ראשון במחלקה לקולנוע, ביה"ס לקולנוע וטלוויזיה ע"ש סטיב טיש, אוניברסיטת תל אביב, 2012.
