הסרט הקצר What Are You Looking At? (14 דקות) זמין לצפייה בראש העמוד.
What Are You Looking At? הוא סרט תיעודי קצר, אינטימי ומעורר מחשבה בבימויה של ליברטי סמית'. הסרט מתאר את חייה ויצירתה של אנג'לה צ'ארלס, אמנית חזותית מצליחה ואוצרת שמתמודדת עם אובדן ראייה. אנג'לה הסתירה יותר מעשור את מצב הראייה שלה, שהתדרדר משנה לשנה, מחשש מתמיד מהתגובות של עולם האמנות ופטרוניו לנוכח אובדן הדרגתי של עצם היכולת המרכזית במלאכתה. הסרט ממהר לתאר את יציאתה מהארון כ"ציירת עיוורת" ואת השינוי שנוצר בזהות האישית והאמנותית כאחד כדי לעסוק בתמה המרכזית של הסרט: צפייה באמנות ומערכת הציפיות בין צופים, אמנים ואמנות.
שם הסרט מזמין אותנו לחקור את מערכת היחסים שלנו עם אמנות חזותית ואת ההנחות שאנו מניחים בנוגע לאמנים ויכולותיהם. עבודתה של אנג'לה נטועה זה מכבר בזיכרונותיה, וציוריה משקפים את הקשר הרגשי והחושי שלה לסביבתה. האירוניה – היותה ציירת עם ראייה מוגבלת מאוד – אינה פוסחת על הצופים וגם לא על אנג'לה עצמה, שההומור והפתיחות שלה הם עמוד השדרה של הסרט. למרות לקות הראייה אנג'לה ממשיכה לצייר בניסיון לגלות את האני שלה גם כאמנית מנוסה וגם כאדם בוגר. באמצעות החוויה שלה הסרט מעלה שאלות בנוגע לפעולת הראייה עצמה ומה פירוש הדבר "לראות".
סיפורה של אנג'לה מסופר בשילוב של הומור, חריפות וכנות ומחדד את העיסוק של הסרט בצמיחה אישית בה במידה שהוא עוסק בנכות. אנג'לה אובחנה עם ניוון רשתית, מצב עיניים ניווני, שהתבטא בתחילה כרטיניטיס פיגמנטוזה. כשראייתה הידרדרה בארבע השנים האחרונות, אנג'לה מצאה את עצמה בצומת דרכים: להמשיך ולהסתיר את מצבה או לאמץ אותו. החלטתה להזדהות כציירת עיוורת ניזונה מגורמים אישיים ומקצועיים כאחד, והגיעה לשיאה בתערוכת יחיד ובסרט התיעודי הזה.
הבימוי של סמית' משלב סיפור אודיו-ויזואלי בדרכים המאתגרות את העשייה התיעודית הקונבנציונלית; הסרט משלב קולות מרובים, בין היתר את זה של אנג'לה עצמה, האייפון שלה (בקול 'דניאל'), ואודיו של AI שתוהה על המגבלות והכוח של השפה בתיאור האמנות החזותית. מיזוג הקולות הופך למרכזי במסר של הסרט: ראייה היא לא הדרך היחידה לעסוק באמנות. הסרט התיעודי מעודד את הצופים להרהר על תפיסה היררכית שאנו מקובעים בה, ולפיה המרכיב הוויזואלי הוא ראש וראשון באמנות חזותית. אך במקרה של אנג'לה גם לזיכרון, לרגש ולמגע חשיבות עליונה.
אחד המרכיבים המרתקים ביותר בסרט הוא האופן שבו הוא משלב את ההתפתחות האישית והאמנותית של אנג'לה. לאורכו אנו עדים למעבר שלה מאמנית שתיעדה בקפדנות את סביבתה למי שנשענת על הזיכרון; בעבר עשתה סקיצות ורשמה הערות על צבע, ואילו כיום היא עובדת באופן אינסטינקטיבי, יוצרת עבודה טעונה יותר רגשית, ופחות עוסקת בדייקנות הצורה. השינוי הזה בולט במיוחד בגוף העבודות החדש שלה, המאופיין בפלטה בהירה יותר וביצירה נועזת יותר, המשקפת לא רק את הראייה המתדרדרת שלה, אלא גם את הביטחון הגובר שלה באימוץ הבלתי נודע.
התערוכה של אנג'לה, כפי שהוצגה בסרט, מורכבת מציורים ששאובים מזיכרונותיה מהתבגרותה בעיירת חוף. ציורים אלו הם גולמיים ובעלי טקסטורה ייחודית, מצוירים על לוחות אלומיניום ולוחות עץ, חומרים המאפשרים לה לחוש במישוש את איכות משיכת מכחול. גם הטכנולוגיה שאנג'לה נעזרת בה ממלאת תפקיד מכריע בתהליך: אנג'לה משתמשת באפליקציה בטלפון הסלולרי כדי לזהות צבעים וכדי לארגן את סביבת העבודה שלה, וכך היא יכולה להמשיך לצייר למרות מגבלותיה החזותיות. היבט זה של הסרט מדגיש את הדרכים שבהן הטכנולוגיה יכולה לשמש הרחבה של גוף האמן כאפשרויות חדשות לביטוי יצירתי.
הליבה הרגשית של הסרט היא פגיעותה של אנג'לה. במשך שנים היא חיה עם מה שכינתה "האשם הסודי שלה", הסתירה את כלב הנחייה שלה והכחישה מעולם האמנות את עיוורונה מחשש שמצבה יפסול את עבודתה או ירחיק ממנה את קהלה. הסרט התיעודי מתאר את מסעה של אנג'לה לקבלה עצמית ואת החלטתה להיות כנה עם הסובבים אותה ופטרוניה. באמצעות ראיונות גלויים וצילומים מאחורי הקלעים של אנג'לה בעבודה, אנו רואים שהפתיחות שלה לא רק שחררה אותה, אלא גם הביאה ממדים חדשים לקראפט שלה.
הסרט חוקר את האתגרים האישיים של אנג'לה כאמנית וכאישה לקוית ראייה, ובהרחבה, הוא עוסק בחוסר ההכלה של אמנים עם צרכים מיוחדים בעולם האמנות. אנג'לה מחויבת לשנות את הנרטיב של חוסר ההכלה, ודוגלת בצורך לשפר את הנגישות בגלריות ובמוזיאונים. הניסיון שלה מדגיש את החשיבות של הרחבת ההבנה שלנו לגבי "יכולת" אמנותית ופירוק התפיסות הקדומות שמגבילות את האופן שבו אנו רואים אמנות ואמנים כאחד.
הנושאים של לקות ראייה וזהות אמנותית שנחקרים בסרט מזכירים במידה רבה את אלו שנחקרים בסרטו של לאו קארקס משנת 1991 "הנאהבים מפריז" (Les Amants du Pont-Neuf), המספר בין היתר את סיפורה של מישל, ציירת המתמודדת עם עיוורון שהולך ומשתלט עליה. הן What Are You Looking At? הן "הנאהבים מפריז" מתעמקים במאבקים הרגשיים והפסיכולוגיים שעומדים בפני אמנים חזותיים שמאבדים את ראייתם, ומעוררים שאלות באשר לתפקיד החזון באמנות והדרכים שבהן אמנים אלה מגדירים מחדש את היחס שלהם למלאכתם. עם זאת, "הנאהבים מפריז" מציע תיאור רומנטי ומלנכולי של דעיכה ובידוד אמנותי, ואילו What Are You Looking At? נוקט גישה מעצימה ומלאת תקווה וחוגג את החלטתה של אנג'לה צ'ארלס לאמץ את העיוורון שלה ולהמשיך באמנות שלה.
העיוורון של מישל הוא מקור לייאוש עמוק, והדעיכה האמנותית שלה משקפת את הידרדרותה הרגשית. הסרט מציג את אובדן הראייה כשקול לאובדן הזהות, במיוחד עבור מישל, שהאמנות החזותית שלה קשורה באופן בל יינתק מתחושת העצמי שלה. לעומת זאת, המסע של אנג'לה מציג נרטיב של המצאה מחדש ולא של דעיכה. למרות שאנג'לה חווה רגעים של תסכול ופחד, הסרט מדגיש את חוסנה ואת יכולת ההסתגלות שלה למצבה בעודה מפתחת דרכים חדשות לעסוק בעבודתה ובעולם הסובב אותה. במקום לראות בעיוורון שלה סוף, אנג'לה ממסגרת אותו מחדש כחוויה טרנספורמטיבית שמעמיקה את הקשר בינה לבין לאמנות שלה.
ההבדל העיקרי בין שני הסרטים טמון באופן שבו כל אמנית מתמודדת עם הציפיות של החברה הסובבת אותה ושל הממסד האמנותי ממנה. ב"הנאהבים מפריז" מישל נסוגה מהחברה, מפחדת משיפוטיות ורחמים מהסובבים אותה. העיוורון שלה הופך לכוח מבודד, הן מבחינה אישית והן מבחינה מקצועית. היא דוחה את הרעיון להיתפס כאמנית פגיעה, מוגבלת, ובסופו של דבר היא מקריבה את שאיפותיה בתחום היצירה. What Are You Looking At? מציע אפשרות אחרת: התעמתות חזיתית עם עולם האמנות. לאחר שנים של הסתרת עיוורונה אנג'לה מאמצת בפומבי את זהותה כציירת עיוורת, תוך שימוש בפרסום שלה כדי להעמיק את ההכלה של אמנים עם לקות. הפתיחות של אנג'לה עומדת בניגוד חריף לחשאיות שמישל נוקטת, שכן אנג'לה מבקשת לפרק את הסטיגמה סביב המוגבלות בתחום היצירתי, ומישל מבקשת לברוח ממנה לחלוטין.
שני הסרטים עוסקים בחוויה החושית של הציור ובאופן שבו האמניות מסתגלות לדעיכה של הראייה, החוש שהן מתבססות עליו יותר מכול. המאבק של מישל בעיוורון ב"הנאהבים מפריז" מוביל לתחושת חוסר אונים כשהיא מאבדת בהדרגה את היכולת לתרגם את ראייתה על הבד. עבודתה, המחוברת עמוקות ליכולת הראייה שלה, הופכת לבלתי אפשרית עבורה כשהיא מתקרבת לעיוורון מוחלט. לעומת זאת, אנג'לה מוצאת דרך להשתמש בחושים שנותרו, בטכנולוגיה ובזיכרון כדי להמשיך ליצור. עבודתה החדשה, שמאופיינת בפלטה בהירה יותר וטכניקות נועזות יותר, היא השתקפות של נקודת המבט המתפתחת שלה, ניגוד ישיר לאובדן ולנוסטלגיה שמישל מרגישה בסרטו של קארקס.
נושא הזיכרון משמש גם כנקודת חיבור בין שני הסרטים. ב"הנאהבים מפריז" מישל נאחזת בזיכרונות הראייה שלה וביכולת לצייר, וככל שהזיכרונות האלה חומקים, כך דוהה תקוותה לעתיד. יצירות האמנות שלה הן בסופו של דבר השתקפות של העבר, ייצוג מרוחק ובלתי ניתן לשחזור. לעומת זאת, ציוריה של אנג'לה מונעים על ידי הזיכרונות הרגשיים והחושיים שלה ולא מהתפיסה הוויזואלית הנוכחית שלה. זיכרונות אלה מסייעים בידה ליצור עבודה אישית. ההסתמכות שלה על הזיכרון הופכת לכוח ומזינה את התהליך האמנותי גם כשראייתה ממשיכה להידרדר.
שני הסרטים מזמינים אותנו לשקול מחדש את תפקיד הוויזואליות באמנות ואת השאלה הרחבה יותר: מה זה באמת אומר, לראות?
