סרט האנימציה הקצר היינו פצצה מפורזת (15:30 דקות) זמין לצפייה בראש העמוד.
העבודה של היוצר והאנימטור דותן מורנו היא דיאלוג מרתק ומעמיק בין העולם הטקסטואלי של ספרות ושירה לתרבות חזותית ואנימציה. בעשור האחרון ידעה סוגת הווידאו-שיר – המגולמת בקליפים של ספוקן וורד וספרות גרפית באנימציה – עליות, מורדות והתפתחויות טכנולוגיות.
יכולת ה-AI לתרגם מילים לדימויים הביאה לקדמת הבמה דיון על המתח שבין פרשנות אישית לאיקונוגרפיה שמעוצבת על ידי תאגידים. קסמם של טקסטים מילוליים טמון בתמונות האישיות ובדימויים הפרטיים שהם יוצרים במחשבה האנושית של הקורא הפרטי. לכן הקיבוע של התהליך החזותי ב-AI מטמיע איקון יחיד המרדד לרוב את המקור הטקסטואלי לדימוי אחד מוגבל; הן מילים אחדות והן שירים שלמים מתורגמים ברגע לדימויים וסרטונים ללא מגע יד אדם.
בעידן הבינה המלאכותית ההבחנה בתחביר, במשלב, במצלול ובלקסיקון בין שפות אינה עניין חשוב, לכאורה; כך או כך, בשלב זה אין להבחנה הזו מבע ותרגום חזותי ייחודי לכל שפה בפני עצמה. ובאשר לצבעוניות, בצורתה המתקדמת של ה-AI הצבעים הם רק הלך רוח חיוור של הדימוי.
היצירה של דותן מורנו עומדת מול מכבש הטכנולוגיה העכשווי המשטח את היחסים בין טקסט ותמונה. סרטו היינו פצצה מפורזת מבוסס על שירו של ישראל דדון, הנפתח כך:
הָיִינוּ פְּצָצָה מְפֹרֶזֶת
בִּגְדִילֵי שָׁמַיִם
הַכְּאֵב הָיָה עָמֹק קַרְקָעִית
הָיִינוּ אֶחָד
אַקְרָאִי מְסֻמָּן
שֶׁהֻפְשַׁט חַף
בִּרְחוֹבוֹת קִרְיַת גַּת
השורה הראשונה מרובת הניגודים מדברת בלשון רבים קולקטיבי ובאותה נשימה מעידה על התפלגות הקולקטיב, שחלקו תלוי בשמיים וחלקו נטוע בקרקע. בבית השני ה"אנחנו" בעבר היה פעם אחד, גם במובן של יחיד. מתחילתו של הסרט ניכר המתח בין הקהילה לפרט: הגיבור, שעובד בתחנת דלק, מתאהב בבחור שחולף במקום רכוב על הטוסטוס שלו.
בתסריט של מורנו יש רצף של שלושה מפגשים פיזיים ומנטליים: הראשון מתרחש במגרש הכדורגל, השני בבית הכנסת והשלישי בבית בעת החיבור הפיזי הראשון בין שתי הדמויות.
העיצוב האנימטיבי שובה הלב של גיבורי הסרט לצד תמונות הנוף של עיירה ישראלית ומבני השיכון שבה יוצרים מתח מתמיד בין הדמויות לבין המרחב הישראלי הגס שבו הם שוכנו. האנימציה משקפת את הניתוק בין המרחב הציבורי לעולם הפנימי והרגשי של הדמויות.
אין בסרט טקסט או דיאלוגים למעט הפיוטים שנשמעים בתפילת שבת בבית הכנסת. הפיוטים אינם טקסטים מתוך הסידור אלא שורות מתוך השיר של דדון, שרק מילותיו מהבית הפותח נשמעות בשירת הגברים. הטעמים והמוזיקה של הקהילה מהדהדים שפה נשכחת, הגירה שהמסע שלה טרם הסתיים. אילמות הטקסט לנוכח המתרחש בסרט הולמת את היחסים בין מילות השיר לסצנות הקולנועיות. הסרט אינו מתרגם את השיר באופן מילולי, אלא מעביר את התחושות ואת המהלך הרגשי שבו למסך. קולו של היחיד וקולה של הקהילה נשמעים למרחוק כפצצה, גם אם לא נאמרת ולו מילה אחת.
הָיִינוּ פּוֹעֲלִים
מְפַלְּחִים
גְּדֵרוֹת תַּיִל
כְּאִלּוּ הָיוּ דְּבַשׁ
עַל שִׂפְתֵי הַמַּשְׂכֹּרֶת
כְּשֶׁשִּׁלַּחְנוּ אֶל אִמֵּנוּ
שֶׁמֶשׁ נִשֵּׂאת
בֵּין תְּרִיסִים מוּגָפִים
וְלֹא הָיִינוּ
לֹא הָיִינוּ בִּכְלָל
כְּשֶׁיְּפֵי הַבְּלוֹרִית
לֹא הָיִינוּ יָפִים
וְלֹא הָיִינוּ אָדָם
גיבור הסרט הולך עם אביו לבית הכנסת בערב שבת בזמן שאימו צופה בסרט ערבי בטלוויזיה. הדיאלוג בסרט הערבי כולל חילופי דברים קצרים בין אם לבת המשכיבה את בתה לישון. הבת ממאנת להירדם ומבקשת מהאם שתשיר לה, וזו פוצחת בשיר אוהב. מילות החיבה של האם בערבית עומדות בניגוד לשקט ולריחוק המשפחתי בין הדמויות בבית. זהו ריחוק שאין בו ניכור, אלא דממה של כאב קולקטיבי וזיכרון של עולם שהיה ואיננו.
הסרט היינו פצצה מפורזת חותר תחת העלילתיות של הקולנוע, הדוחפת להתרחשות, ותחת האנימטיביות של האנימציה בתנועה. הדממה והסטים הקפואים והכבושים של חיי היומיום בעיירה ישראלית הם הביטוי המטונימי של זהות שמוצאת את דרכה החוצה באמצעות קולות הדממה ושאון הלחש. גיבורי הסרט מנסים למצוא את המילים שהושתקו או הוברחו מהם. תחביר השוטים שעובר בין נקודת מבט אישית של הדמות הראשית למיקומה במרחב הישראלי כשאינה מוציאה הגה לאורך כל הסרט הופך כל שוט לאמצעי לנצירת רגעים אנושיים עדינים ורגעים קטנים של גילוי וחסד בין בני אדם.
המתח בין היעדרן של מילים בדיאלוגים של סרט לבין הדימויים החזותיים באנימציה מעלה שאלות חברתיות, פוליטיות ואסתטיות. העולם האנימטיבי כמו מורחק מהריאליזם של הצופה בשני אופנים: על ידי האנימציה עצמה ועל ידי הדממת השפה. היעדר הדיאלוג מנכיח את השפה שאיננה, והיא נוכחת-נעדרת ביצירה. דווקא היעדר הלשון מייצגת נאמנה את מילות השיר שעל בסיסו נוצר הסרט.
היחסים בין עלילה קולנועית לייצוג השפה ומילים מתוך הספרות והשירה נדונו בקולנוע פעמים רבות בהקשר ביוגרפיות קולנועיות של סופרים, משוררים, במאים ויוצרים מכל המגדרים: אמילי דיקנסון, וירג'יניה וולף, ג'יימס בולדווין וזיגפריד סאסון הם רק דמויות אחדות שזכו לביוגרפיות קולנועיות. סוגה קולנועית-ביוגרפית זו עוסקת תדיר בייצוג הספרות והשירה על המסך. לדוגמה, החיים בין דמיון למציאות הוצגו ב"אורפאוס" (1950) בבימוי ז'אן קוקטו; מחסום הכתיבה של הבמאי גואידו בגילומו של מאסטרויאני סופר ב"8 וחצי" של פליני (1963) והמצב הנפשי של המשורר סאייאט נובה נדון ב"צבע הרימונים" (1969) בבימוי סרגיי פרחנוב. סרטים אלה התמקדו בנקודת המבט של המשורר והיוצר על המציאות בה חי.
היינו פצצה מפורזת מביא אל המסך את שירו של ישראל דדון בדרכו הייחודית של מורנו. אין בסרט טקסט למעט מילים אחדות אלא עולם ביוגרפי, אישי וקולקטיבי, ומציאות חברתית שהצופה צריך להטות אליה אוזן ולפקוח עין רגישה למתרחש. דווקא באמצעות המבט והשתיקה הסרט מתרגם היטב לקולנוע את כל בתיו של השיר. מורנו מראה לנו את שגיבוריו צועקים בדממה.
סרט האנימציה הקצר היינו פצצה מפורזת זמין לצפייה בראש העמוד.
