הסרט הדוקומנטרי הקצר פעם שרנו (30 דקות) זמין לצפייה בראש העמוד.
הסרט התיעודי הקצר פעם שרנו של לידיה מורוזוב משנת 2021 מתרחש כמעט כולו בדירה אחת. היא מוצגת ראשונה, לפני שמוצגות הדיירות שהיא מאכלסת. שוט סטטי של חלון פותח את הסרט, וכמו הסרט כולו, הוא עשוי להיתפס בטעות כפשוט. בעצם, מדובר בקומפוזיציה מרובת שכבות: חלון בתוך חלון, כמו טלסקופ של מסגרות. בקדמת הפריים חדר אפלולי וחסר תנועה, ובחלקו האחורי, ממרחק רב ומעבר לסורגים, עלים של עץ מוארים באור שמש ומרשרשים ברוח.
הריחוק החזותי בין הפנים לחוץ שעולה מהשוט הראשון מתגלה כמאפיין מרכזי של השפה הקולנועית המייחדת את פעם שרנו, ומשמש כמטאפורה לאחד הקונפליקטים שמניעים את הסרט: המרחק של דיירות הדירה מהמציאות החיצונית שסובבת אותן, ושמופרדת מהן בסורגים ובתריסים, ספק מגוננים ספק כולאים.
הדיירות הן סבתה של מורוזוב הבמאית ואימה, אנה, שחולקות את הדירה שבה גם מורוזוב נראית לנה. שלושתן, יחד עם אחותה הגדולה של מורוזוב, מילה, עלו לישראל ממוסקבה כשמורוזוב היתה קטנה. במוסקבה הן ניהלו חיים שהיא אינה זוכרת היטב. כעת סבתה ואימה של מורוזוב גרות בדירה, שכפי שנגלה בהמשך, הסבתא כבר לא עזבה חודשים. בסרט היא מספרת למורוזוב שמעולם לא התרגלה לחיים בישראל. במוסקבה היה יפה יותר, כל בני המשפחה הלכו לאוניברסיטה, סבתה ואימה של מורוזוב ניהלו יחד קליניקה לפיזיותרפיה, סבתא הביאה צנצנות של קוויאר שחור לחתונה של האם. היה להן כל מה שהן היו צריכות שם, ולא נותר דבר. כאן מזג האוויר החם אינו מתאים לה, וכך גם המנטליות ואורחות התרבות האחרים. "היא למדה לקבל את החיים כאן", אומרת הסבתא על אנה בתה, "אני לא יכולה לקבל אותם".
בדומה לריבוי השכבות בשוט הפותח, מורוזוב מיטיבה ליצור סרט שהוא בעצמו ביטוי לריבוי השכבות בחייהן של אימה וסבתה ובמערכת היחסים המורכבת שלהן זו עם זו, עם המקום שהן חיות בו וגם עם מורוזוב עצמה. הפורטרטים שהיא מציירת אמביוולנטיים וחמקמקים, ומתקיימים על הקו בין אינטימיות למחנק. הם נבנים מרגעי צחוק מתגלגל, מעקיצות הדדיות ומשתיקות טעונות, גם שלה עצמה, בעודה מדליקה אור בודד ומאזינה לוויכוח לילי של אימה וסבתה, או פותחת חלון כדי להביט החוצה, אל הסביבה המרוחקת. בין לבין, מורוזוב עסוקה בהרכבת הסיפור של נשות משפחתה על ציר של שלושה ממדי זמן: היא מציגה את ההווה בשגרת יומן של הנשים בדירה המסורגת; חוקרת באמצעות שיחות את העבר המעורפל ואת הסיבות למעבר המשפחה לישראל ולכך שסבתה אינה יוצאת מהבית; ושואלת שאלות על החששות של הנשים מהעתיד.
בייצוג ההווה, מורוזוב טווה יום יום של ריטואלים שנדמים כבלתי פוסקים: טאטוא, חיתוך ירקות, בישול, צביעת שיער וגבות, קיפול כביסה, טיפול פנים, חיפוש אחר קופסת תכשיטים. אלה טקסים שמזוהים, לפחות באופן מסורתי, כנשיים, ובהיעדר דמות גבר בסרט, הם מתלכדים לכדי מעין מציאות אלטרנטיבית נשית, שמנותקת מהתרבות הישראלית הנמצאת מחוץ לכותלי הדירה. קשה לכנות את המציאות הזאת אוטופיה מעצם העובדה שלא ברור באופן מלא אם היעדר הגברים הוא מבחירה או שלא. אבל היא נדמית כקהילת נשים סגורה שבה הטיפוח – שאימה של לידיה מזהה כאחת מחובותיה של אישה – הוא חלק מטקסי התרבות המקומית, והוא נעשה על ידן ולמענן.
בהנכחתה של שגרת יום ביתית נשית, פעם שרנו מתכתב עם יצירות אחרות בעלות יקומים דומים. אחת מהן היא הסרט התיעודי הקנוני "גריי גארדנס" (1975) של האחים מייזלס, העוסק בחייהן של אם ובת בעלות קשרים משפחתיים לאצולה אמריקאית, שחיות יחד באחוזה מוזנחת ומעבירות את ימיהן במריבות מרות ובהיזכרות בתהילת עברן. כמו נשות גריי גארדנס, גם אימה וסבתה של מורוזוב אינן נשואות ומבטאות תלות הדדית עזה שמלווה בהתכתשויות (אם כי עדינות בהרבה מאלה שמתועדות ב- "גריי גארדנס"). הסבתא מספרת שמעולם לא התחתנה כי הייתה עסוקה בלתמוך בבתה, אימה של מורוזוב. האימא מספרת שהיא אינה יוצאת לדייטים כי היא עסוקה בטיפול בסבתא. ושתיהן מבטאות פחד עמוק מהרגע שבו סבתא תעזוב את העולם, והאם תישאר לבדה.
הנוכחות של מורוזוב על המסך והעיסוק האישי במשפחתה מתכתבים עם יצירה של יוצרת אחרת, שנטל אקרמן. אקרמן חזרה יותר מפעם אחת לאורך יצירתה ליחסים שלה עם אימה, ובסרטה האחרון, "אין סרט משפחה" ("No Home Movie", 2015) חלקים נכבדים מתרחשים בתוך דירת האם, תוך דגש על צילום העולם שבחוץ מבעד לחלונות הדירה. בסרט אחר שלה, "שם למטה" ("Là-bas", 2006) שמצולם כמעט כולו מתוך דירה שאקרמן שוכרת בישראל, אקרמן מספרת בקריינות על האופן שבו אימה פחדה לאפשר לה לשחק עם ילדים ברחוב, ואקרמן נהגה להתבונן בהם מבעד לחלון. אקרמן סיפרה בעבר על היחסים המורכבים עם אימה, שבהם מילות אהבה שנאמרות למכביר מכסות על כאב ואלימות מעברה של האם כאסירה במחנה אושוויץ.
אם, כפי שסיפרה אקרמן בריאיון לעיתון האמריקני המקוון AV Club, הבית הופך בידיה לכלא שמסמל את המחנות, אצל סבתה של מורוזוב הבית משמש כמקום מסתור. בווידוי קצר וכואב היא אומרת לנכדתה שהיא אינה רוצה לצאת מהבית כי היא אינה רוצה לראות אף אחד. כשמורוזוב שואלת אותה למה לא, היא מפטירה לאחר שתיקה קצרה, "כי נכשלתי כאן".
אומרים שההיסטוריה נכתבת על ידי מנצחים. אולם, מורוזוב, כמו היוצרים שעימם היא מתכתבת, מספקת לנו גרסה אלטרנטיבית לנרטיב ההיסטורי הדומיננטי. הסיפור של משפחתה הוא סיפור עלייה, אבל אין בו חלוצים, מצביאים, מדינאים או הוגי דעות מבשרי ציונות. אין בו לא גבורתו של חייל ולא שיר הלל לאהבת הארץ. מעניין שבשלב מסוים אימה אפילו מבקרת את האופן שבו מורוזוב מנהלת שיחה עם סבתה על חלום שהסבתא חלמה, ואומרת לה, "לידיה, ככה לא עושים סרט תיעודי! סרטים תיעודיים עוסקים בהיסטוריה!" ברגע אחר של ביקורת חריפה, האם אומרת למורוזוב, שבמקום לצלם אותה בפיג'מה, תתעסק בלצלם את השולחן היפה עם הפירות. "כשצילמו סרטים ברוסיה, עיצבו הכול שייראה מהודר, עם אגרטלים גדולים ופירות. ככה עושים סרט! לא כמוך, עוברת מחדר לחדר ומצלמת. אין לך דמיון! סרט צריך להיראות כמו סרט, לא כמו החיים האמיתיים!" אבל מורוזוב יוצרת סוג אחר של סרט, סוג אחר של היסטוריה ושל הווי נשי. היא מציגה את החיים האמיתיים כפי שסבתה ואימה מוכנות לחשוף בשגרת יומן וברגעי וידוי נוגעים ללב. לא סתם מורוזוב חותמת את הסרט בתודה לנשות משפחתה "שלא חוששות לומר את האמת שלהן."
האמת האמביוולנטית והמורכבת הזאת מגיעה לשיא בסקוונס הסיום הנפלא של הסרט. לפתע הסרט פורץ את גבולות הדירה כשמורוזוב, אחותה ואימה מצליחות לקחת את הסבתא החוצה, לביקור בטיילת הדרומית של תל אביב. הביקור נפתח בניסיונות ממושכים – שההומור בהם מודגש בהצלחה בסגנון הצילום והעריכה – להעלות את ההליכון של הסבתא על הטיילת. זה גם רגע ההופעה היחיד של גבר בסרט כולו, בדמות בחור בלתי מזוהה שעוזר להן בהרמת ההליכון. לבסוף, הן עומדות דוממות אל מול נוף הים, עם גבן למצלמה. זה רגע של התרה ושחרור, כשאוושת הגלים והמרחבים הכחולים נפתחים לפניהן. ובתוך השלווה של הים, הסבתא מתחילה לשיר.
מוקדם יותר בסרט סיפרה הסבתא שהיא כבר אינה נוהגת לשיר, שאפילו הרופא שלה אוסר עליה לשיר, אבל שברוסיה היא נהגה לשיר כל מיני שירים, למשל את 'קטיושה'. "שרתן כשבאתן לארץ?" שואלת מורוזוב בשיחה שמשמשת כמקור לשם הסרט. אימה עונה, "נהפוך הוא. בכינו."
והנה פתאום, מחוץ לדירת המסתור, מול אחד הנופים הישראליים ביותר שיש, הסבתא שרה. והיא שרה את 'קטיושה'. השיר הרוסי מהידועים ביותר בעולם, שהלחין המלחין היהודי מטווי בלנטר, זכה לפחות לשלושה עיבודים שונים בשפה העברית. העיבודים לעיתים נאמנים למקור ולעיתים מועתקים מהמציאות הצבאית של מלחמת העולם השנייה, שעליה נכתב, ומועברים למציאות הצבאית הישראלית. בגרסה מפתיעה אחת בשם 'קזצ'וק בדרך לחרמון' של צמד 'גלי הים', הלחן המוכר מלווה במילות כמיהה לתרבות הסובייטית במרחב הישראלי. אבל הסבתא שרה בשפת המקור ואת מילות המקור, על הנערה קטיושה שאהוב נפשה יצא להגן על המולדת, והיא שומרת לו אמונים. תיאורי האביב הרוסי מהשיר נשמעים בזמן שאת קדמת הפריים חוצים אצנים ללא חולצות, ילדות על אופניים, בחורים שמסמנים בידם למצלמה. כל אותו זמן, ארבע נשות המשפחה נראות ברקע, בגבן אל כל אלה, עם הפנים אל מעבר לים.
סרט הגמר פעם שרנו נעשה במסגרת הלימודים לתואר ראשון במחלקה לקולנוע, מנשר לאמנות, 2021.
