הסרט הקצר, Try It 嘗試集 תנסה (4:45 דקות) זמין לצפייה בראש העמוד.
* כדי לצפות בסרט, יש לאשר עוגיות YouTube/Vimeo דרך אייקון העוגייה הכחול שבתחתית המסך.
שום דבר אינו פשוט להגדרה בסרט הקצר תנסה, שיצרו הישראלי גדי ימפל והטיוואני שיאנג שין טזה. הדבר היחיד שברור בסרט, שזכה בציון לשבח בפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטיות וסטודנטים 2025, הוא שבארבע וחצי דקות קצרות ובעזרת שורה של הברקות צורניות (אך גם תוכניות ומילוליות) הוא מפתיע את צופיו שוב ושוב. מדובר ביצירה שלא דומה לשום דבר אחר, ושכפי ששמה רומז ומזמין – צריך פשוט לנסות כדי להבין.
על אף שהעלילה שמתוארת בסרט לא נשענת על כללים דרמטיים ותסריטאיים מקובלים, אפשר לסכם אותה באופן פשוט למדי, פחות או יותר כך: ישראלי בודד ורעב המתגורר בטייוואן מגלה את נפלאותיה של חנות הנוחות seven-eleven. הוא מנסה לשכנע חבר מקומי, שכנראה חש בודד גם הוא, להצטרף אליו ללילה של אוכל ושוטטות ברחובות טאיפיי.
לעומת זאת, היוצרים בחרו דווקא לתאר את הסרט באופן מעט יותר אמורפי וסימבולי, וכך כתבו בתקציר: "האם אפשר להסביר תחושה? שניים יוצאים למסע על אופנוע בעקבות תחושה חמקמקה. בלילה חשוך של רעב ודרכים מתפתלות, חנות הנוחות הופכת לנווה מדבר מואר".
ואכן, את התחושה (מילה חשובה ומודגשת בתקציר שכתבו היוצרים) אשר מצליחה היצירה להעביר אי אפשר לתמצת בכמה משפטים. היא חמקמקה ומסרבת להתיישר עם ההגדרות וההבחנות שאנו רגילים להן.
בהיותו סרט ניסיוני (או יצירת וידאו ארט – לא ברור כיצד יעדיפו היוצרים להגדיר אותו) תנסה אינו דומה לשום דבר אחר, והוא מעורר תחושות שונות מצפייה בסרט "קולנוע" רגיל. עם זאת (ומכאן הוא שואב חלק גדול מהכוח שלו, לטעמי), ישנה תחושה כי המקורות הקולנועיים שהשפיעו עליו, ברמה האסתטית והתמטית גם יחד, ברורים למדי.
לדוגמה, השפעות מסרטיו של הבמאי ההונג קונגי וונג קאר-ואי ניכרות בו בבירור (ובמיוחד מהסרטים צ'אנקינג אקספרס ומצב רוח לאהבה, שעוסקים גם הם בדמויות בודדות ומנוכרות בערים אסיאתיות גדולות); כמו בסרטיו של קאר-ואי, שהיטיבו להציג את הלילות ואורות הניאון במטרופולינים העצומים של אסיה כגן שעשועים סוריאליסטי ומרהיב שאוצר בתוכו גם בדידות גדולה, תנסה מתייחס אל המרחב שבו הוא מתרחש כדמות בפני עצמה. האופן שבו הרחובות בכלל, וחנות הנוחות בפרט, מעוצבים ומצולמים, ממצב אותם כאלמנטים משמעותיים ובסיסיים ביצירה. במילים אחרות: סרט שכזה לא היה נראה ומשפיע באותה צורה אם היה מצטלם במקום אחר, בניו יורק או בתל אביב. טאיפיי זורמת בעורקיו.
תנסה מזמין אותנו לנסות ולפענח אותו, לתת לו משמעות, וגם מעודד אותנו לצפות בו צפיות חוזרות ונשנות. בניגוד לחלק גדול מהיצירות האוואנגרדיות שאני מכיר – בין קלאסיות ובין לא – מדובר בסרט קצר שהצפייה בו זורמת, קולחת ומהנה. קצת כמו פרסומת (במובן הטוב של המילה) שנונה; הוא משעשע, יצירתי, מרהיב ויזואלית ומפתיע.
אומנם כל צופה יזהה ביצירה משמעויות אחרות, אבל כמה דברים יציבים בכל זאת עומדים בבירור בבסיסה: העיסוק בתמות של בדידות וזרות ביחס למקום (אשר מתבטאת בשימוש בשפה העברית, הנשמעת תלושה על רקע השלטים והכיתובים ברחובות, שהקורא או הקוראת הישראלים לא יודעים לקרוא); או העיסוק בחברות וחיבור אנושי – גם בין קצוות שונים זה מזה (אנשים המדברים כל אחד בשפה אחרת, אך איכשהו, באמצעות קסם הקולנוע, הם מצליחים להבין זה את זה).
לצד כל אלה, או מעל כל אלה, מרחף גם היחס של הסרט (שלא תמיד ברור אם הוא ביקורתי או לא) אל הקפיטליזם ותרבות הצריכה המערבית. הבחירה בחנות הספציפית הזו, seven eleven, שמייצגת את אמריקה, כבסיס למפגש בין שתי הדמויות, נוסכת על הסרט כולו תחושה של משיכה לא מוסברת אל מה שהמערב מייצג, אך גם רתיעה ממנו.
תנסה הוא לא רק מפגש בין מזרח ומערב, בין שפות, אנשים, מקומות ותרבויות. ברמה הצורנית, האסתטית, הוא מחבר בין סגנונות וטכניקות ויוצר חוויית צפייה היברידית יוצאת דופן. ייתכן שכמו הרושם שהותירה העיר טאיפיי על יוצר הסרט הישראלי כשביקר בה, הסרט נראה ומתנהג כחלום (או טריפ) שבו חוקי הפיזיקה והקולנוע לא בהכרח פועלים כפי שאנו מכירים. טכניקות של חשיפה ארוכה (long exposure), סטופ מושן (stop motion) ושינוי תדיר של יחס המסך (aspect ratio) הן רק חלק מהבחירות האמנותיות שהופכות את הסרט לכזה שהכול יכול לקרות בו.
אם נגדיר אותו כסרט קצר או כיצירת וידאו, או אם נבחר שלא להגדיר אותו – הסרט תנסה הוא הזמנה לטעימה ממאכל לא מוכר, שגם אם אנו מכירים את הטעמים והמרכיבים שלו, הוא מרגיש חדש, ראשוני וחד פעמי. שווה לנסות!
