הסרט שלושה דברים הלכו לאיבוד זמין לצפייה חופשית בראש העמוד.
במציאות האמנותית המקומית, קולנוע תיעודי שמאתגר פורמולות הנתפסות בתעשייה כבעלות פוטנציאל מסחרי אינו שכיח. אפשר לזהות קיטוב בין מה שמוגדר כקולנוע תיעודי ובין עשייה חזותית פחות קונבנציונלית, המצויה לרוב בעולם הווידאו ארט והקולנוע ניסיוני.
בהכללה גסה, הקולנוע הקצר מצליח יותר מסרטים באורך מלא לאתגר את הדיכוטומיה המצערת. שלושה דברים שהלכו לאיבוד (2019) של נעמה שוחט הוא דוגמה מצוינת לסרט מסוג אחר. אם נרצה, מדובר בביוגרפיה תיעודית קצרה של הסופר יצחק בר-משה – סבהּ של שוחט. בהתאם לכך, בסרט נעשה שימוש בטכניקות תיעודיות מקובלות בז'אנר הביוגרפיה התיעודית: ריאיון עם אלמנתו של בר-משה, סבתהּ של שוחט, שימוש בריאיון טלוויזיוני מן הארכיון ובצילומים ביתיים. אולם, הדגש המשמעותי של שוחט הוא על שימוש בשלל טכניקות יצירתיות ניסיוניות שמפרקות את התבנית הביוגרפית התיעודית לפני שזו בכלל התגבשה. את האמצעים הללו שוחט מנצלת לצורך מה שניתן לפרש כניסיון חזותי להבנות קשר אמנותי-רוחני עם סבה הסופר, שאותו איבדה בשנת 2003, כשהייתה רק ילדה.
בפן הביוגרפי שלו, שלושה דברים שהלכו לאיבוד לוכד, באקונומיות ובזמן מסך מצומצם בן 14 דקות בלבד, נקודות ציון מרכזיות בחייו של בר-משה. בר-משה, יליד עיראק בשנת 1927, עלה לישראל בשנת 1950. הוא עבד בתפקידים שונים בתקשורת הישראלית בשפה הערבית, ולאחר מכן החל לפרסם יצירות ספרות. שפת הכתיבה שלו הייתה ערבית, ויצירות ספורות שלו תורגמו לעברית. בריאיון עם בר-משה ששוחט כוללת בסרט ושנעשה עבור ערוץ טלוויזיה דובר ערבית, בר-משה מספר על יחסו לשפה הערבית, אהבתו הראשונה והאחרונה. כשהמראיין שואל אותו אם אין שסע בין החינוך הערבי שקיבל ובין היותו אזרח ישראלי, אם אין לו בעיות של זהות, בר-משה מבטל זאת מייד, "הבעיות האלה פוליטיות ונוצרו על ידי פוליטיקאים בלבד. ומשום כך, הבעיות האלה גורלן להיעלם, לדעתי." כפי שמספרת אלמנתו נורמה בחלק מאוחר יותר של הסרט, בר-משה היה אופטימי מאוד בזכות תהליך השלום הישראלי-פלסטיני. לאחר שתקוות ההידברות התנפצו, נורמה ויצחק בר-משה עזבו את ישראל ועברו לבריטניה. השניים נעו ונדו בין שתי המדינות במשך שנה וחצי, עד שבר-משה מצא את מותו בפתאומיות, יום אחד, בעת הליכה מביתו במנצ'סטר.
שוחט טווה את פיסות החיים הללו ביחד עם קטעים קצרים שנורמה מקריאה בערבית. הקטעים האלה מכתיבים את מבנה הסרט, המחולק לשלושה חלקים, ומבטאים, כל אחד בדרכו, אובדן. בקטע הראשון, הלקוח מסיפור קצר של בר-משה, מספר בגוף ראשון מתאר כיצד יום אחד צעד ברחוב המוביל לביתו ונדהם לגלות כי הבית שלו נעלם. בקטע השני, שניסוחו מבוסס על הראשון, הבית הנעלם מוחלף בתיבת דואר שנעלמת. קטע זה, שניתן לשער כי עוצב על ידי שוחט עצמה, מתכתב עם העובדה המצמררת כי מותו הפתאומי של בר-משה התרחש לצד תיבת הדואר בשכונתו האנגלית, לאחר שכנראה סיים לשלוח מכתב. בקטע השלישי, אולי תיעודי ואולי לא, מספרת נורמה על כך שחמש שנים לאחר מות בעלה היא חיפשה בחדר העבודה שלו מחרוזת תפילה שהייתה יקרה לו מפז, ונדהמה לגלות כי זו נעלמה.
התבנית החוזרת הזו שמתארת היעלמות סוריאליסטית של אובייקט יומיומי ושמקורה בסיפורו של בר-משה, מאפיינת את כתיבתו. כפי שטוענת גאולה אלימלך במאמרה "מציאות ופנטזיה בסיפוריו הקצרים של יצחק בר-משה", ביסוד הפנטזיה בסיפוריו מצויים געגועים לעולם הישן בעיראק, שם אלמנטים רוחניים – שדים, פיות וכישופים – היו חלק מהאמונה וסיפורי העם. בקטע מסיפורו המובא בסרט, הגעגועים הללו באים לידי ביטוי באופן כמעט ישיר באמצעות אלגוריית הבית הנעלם, שכתב סופר שעזב את ביתו פעמיים בחייו, ובשתיהן נקרעים מרכיבי זהותו על ידי המציאות החברתית והפוליטית.
ניתן לומר שעבור יוצרת הסרט ישנו אלמנט נעלם נוסף – סבא שלה. היא מציגה את הכניסה לביתו בירושלים, חדר העבודה שלו, התמונות על הקיר, החותמות. שוטים דוממים. רכושו של אדם שאיננו. כשסוף סוף מוצג בר-משה – בריאיון שנעשה עימו עבור ערוץ הטלוויזיה דובר הערבית – הוא נראה על צג המחשב שעל שולחנו, מסגרת בתוך מסגרת, הפרדה כפולה. צג זה משמש את שוחט להצגת חומרים נוספים, שלכאורה אינם קשורים לתיעוד חיי סבהּ: מים שוצפים בקערת נירוסטה ענקית, בלוקים דקים של עץ בהיר מוטלים לתוך מערבולת המים, עיסה לבנה שבה מבהיקות בועות, דפים נערמים במהירות בשיטת סרט נע – ככל הנראה תיעוד ממפעל לנייר.
נייר משחק תפקיד מרכזי בסרט: זה החומר המרכיב את דרכונו של בר-משה, שדפיו וחתימות הנסיעות וההגירות שבו מוצגות על הצג; הוא מרכיב את המעטפה שמוצגת בסרט בהנפשה ושמזכירה לצופה את המכתב ששלח בר-משה ביום מותו; הוא גם משחק תפקיד מרכזי בסקוונס הפתיחה המסתורי, שבו מופיע אפקט חזותי של מעבר הדרגתי משמאל לימין ומשחור ללבן בליווי צליל מכני. אפקט זה מדמה את מה שבהמשך הסרט יתגלה כסורק שיושב על שולחנו של הסב ושנראה כי הוא נפתח ונסגר מעצמו. בסקוונס הפתיחה, אפקט הסורק שחוזר כמה פעמים, מגלה לעיני הצופה מעין טיפת מים או חלב, גבשושית לבנה משונה, שהולכת וגדלה וממלאת את הצג עד שהיא מומרת בדף מִסֵפֶר, ועליו כיתוב בכתב ערבי. דף מִסֵפֶר של בר-משה.
הנייר – חומר יצירתו של הסב, שמוצג כאן בווידאו על צג, חומר יצירתה של הנכדה – הופך בידיה של שוחט לגשר בין העולמות שלהם, עולמות של שני יוצרים הקשורים בקשר דם, שדברים אבדו להם בעולם. הוא קורע קריעה במילה, היא בדימוי. הוא הדפיס את מילתו על הדף, והיא כעת תדפיס על הדף את הדימוי שלה. אין זה מקרי שהדימוי שהיא בוחרת הוא מצבתו של בר-משה, תיבת הדואר האדומה מן הארץ האחרת, הרחוקה. היוצרת מתעדת כיצד יד נעלמה מוצאת את תיבת הדואר בתצוגת הרחוב של המפות הדיגיטליות של גוגל, מעתיקה אותה לפוטושופ, גוזרת את תיבת הדואר ומותירה במקומה חור שחור, שסביבו קו מפוספס והילה אדמדמה.
כל הפעולות הללו נעשות על לפטופ שמוצב על שולחנו של בר-משה, כשפניו מן הריאיון עדיין מופיעות על צג המחשב שלו מאחור. בהצגת צג לצד צג, עין הצופה נמשכת מחוץ לסיפור והופכת מודעת לחומר, למסגרת, וכן לפיצול, להפרדה, לכפילות הזהות. היד הנעלמה מדפיסה את דימוי תיבת הדואר על נייר, ובאמצעות הסורק, מרחיבה ו"ומורחת" את תיבת הדואר שהולכת ונמתחת ומיטשטשת, עד שהיא מומרת, בקאט, בגדר ההפרדה.
הגדר, שבנייתה החלה בשנת 2002, בערך בזמן שבר-משה עבר למנצ'סטר – חצצה בבטון בין ישראל לפלסטינים בגדה המערבית בתוואי שהוכתב על ידי הצד הישראלי. בהחלפת דימוי תיבת הדואר בדימוי הגדר, שוחט מחליפה סמל לתקשורת, שיח, הידברות, בסמל של מדיניות הפרדה וניתוק. או אולי היא דווקא מעמידה את גדר ההפרדה בהמשך ולא בניגוד לאנדרטת הדואר, סמל המוות של אדם ערבי-יהודי שכל הווייתו הייתה חיבור של תרבויות, שפות, אמונות. חיבור שרק פוליטיקאים, כך אמר, גרמו לנו להאמין שאינו אפשרי.
דימוי גדר ההפרדה נראה מלווה את ההליכה הווירטואלית בתוך גוגל מאפס, כקיר בטון בלתי עביר, עד שההליכה מסתיימת בחור השחור שהותירה תיבת הדואר הנעלמת. עיסת נייר רטובה מכסה את הסורק בחדר העבודה, כאילו הדפים התפרקו למצב צבירה אחר, אשליית שלמות הדף אבדה, חזרה לאבותיה, כפי שאדם שב אל העפר.
בחלקו האחרון הקצר של הסרט, שבו מקריאה נורמה את הקטע על מחרוזת התפילה שנעלמה, מופיע על צג המחשב במשרדו של בר-משה וידאו המציג מחרוזת מסתובבת עשויה מאטבי נייר. את אטבי הנייר ראינו מוקדם יותר בסרט, ישובים בקערה על שולחן המשרד, ואחר כך מטיילים על השולחן בשרשרת, כאילו התעוררו לחיים מעצמם בזכות היד הנעלמה או בזכות שדים או פיות מסיפורי העמים העיראקיים. אולי אטבי הנייר, שמטרתם להדק יחדיו דפים נפרדים, מאפשרים לשוחט להדק את דפי חייו של סבה אל דפי חייה. אולי יצירת שרשרת האטבים כתחליף למחרוזת התפילה שאבדה מאפשרת לה לעורר מחדש את האמונה שלו שאבדה, לרשת אותה. ברגע האחרון של הסרט, דימוי שרשרת האטבים על צג המחשב של הסבא מתחלף בדימוי של מחרוזת. המחרוזת הנעלמת חזרה, ויד נשית נשלחת לתוך הצג, תופסת אותה ולוקחת אותה עימה. אולי זאת האמונה באיחוד הזהויות, התרבויות והעמים, שזוכה באמצעות החומר מעולם הכתיבה והחומר מעולם הווידאו, לעוד סיבוב.
סרט הגמר שלושה דברים שהלכו לאיבוד נעשה במסגרת הלימודים במחלקה לאמנויות המסך, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים, 2019.
