הסרט הקצר פתחי לי אחותי (11 דקות) זמין לצפייה בראש העמוד.
* כדי לצפות בסרט, יש לאשר עוגיות YouTube/Vimeo דרך אייקון העוגייה הכחול שבתחתית המסך.
הסרט פתחי לי אחותי של הבמאית חני אייזנשטיין נפתח במסך שחור שעליו כתובות המילים:
"חדר ייחוד – הוא חדר התייחדות אליו נכנסים החתן והכלה מיד לאחר החופה. זאת תהיה הפעם הראשונה של מגע אינטימי בין הזוג לאחר שכל חייהם חיו בהפרדה מגדרית".
וכך באמת נפתח הסרט. ידית של דלת מורדת כשחתן וכלה נכנסים לחדר ייחוד רגע אחרי החופה. אז איך קרה שבסרט קצר של 11 דקות בלבד הצליחה הבמאית ליצור עולם ומלואו של סיפור, שבו התמה הטמונה במשמעות הגורלית של חדר ייחוד היא לב העלילה, מבלי להראות ולו לרגע אחד את החדר עצמו? אין כאן Establishing Shot. אין שום לונג שוט שגורם לנו להבין את החלל. ובכל זאת היוצרת הצליחה, באמצעות בחירות בימוי אמיצות ויד בטוחה, לגרום לנו להיות כמעט נוכחים במרחב של החדר. עד כדי כך שכמעט מרגישים איך קירות החדר סוגרים עלינו יחד עם המהלך הרגשי שעוברות הדמויות.
את הדמות הראשית מיכל מגלמת אגם רודברג, ואת בעלה הטרי דוד מגלם אורי בלופרב. זוג חרדי שנכנס לחדר הייחוד, מרוגשים מהמפגש המיוחל, אך דווקא כשמגיע הרגע, מיכל חווה מצוקה ונרתעת מהמגע האינטימי שדוד מנסה ליזום. במהלך הסרט הזוג עובר התמודדות רגשית לא פשוטה, שבה דוד נדרש כמעט לחרוג מהגדרות ההלכה המוכרות כדי להבין את מיכל. וזה שובר לב כאשר השוט הראשון שבו אנחנו נחשפים לדמות שלו משתהה כמה רגעים ארוכים על פניו, מבלי לחתוך בעריכה אל הדמות של מיכל, ואי אפשר שלא להזדהות עם ההתרגשות הכנה שלו כאשר הוא מבין שמהרגע הזה הוא יכול סוף סוף לקרוא לה אשתו. לצד זאת, כאשר הצופים עדים למצוקה שעוברת על מיכל, שאותה רודברג מצליחה לשחק באותנטיות יוצאת דופן, יחד עם המילים שהופיעו בתחילת הסרט המגדירות את הסט-אפ של חדר הייחוד, הם ככל הנראה לא יצפו שהסרט יסתיים כפי שהוא יסתיים. ופה נכנסת ההערכה העמוקה שלי לבמאית, שהצליחה להביא למסך נקודת מבט חדשה על אותו סיפור מוכר משלל המדיומים של האומנויות, ובפרט הקולנוע הישראלי. סיפור שלרוב מיוצג כאירוע שלילי, טראומטי ואף כובל. ואילו כאן, דרך אמצעי מבע מדויקים והיצמדות לזמן הסינכרוני שבו מתרחשים הדברים, הסרט אפילו מצליח להסתיים ברגע אנושי נדיר מלא בחמלה ואנושיות.
מעבר לעוצמה הקולנועית, חשוב להבין גם את ההקשר התרבותי שבו נוצר הסרט. הסרט פתחי לי אחותי הופק במסגרת א-קיצער 2022 – חממת קולנוע מקצועית ליוצרות קולנוע מהעולם החרדי, ביוזמת הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה. ההקשר הזה מעניק רובד נוסף של אותנטיות ליצירה. מדובר ביוצרת שמגיעה מתוך העולם שהיא מתארת, ומתוך המקום הזה מצליחה להאיר אותו מזווית ביקורתית ועדינה כאחד. בתוך השדה המתפתח של הקולנוע החרדי בישראל, הסרט מסמן פריצת דרך. הוא לא רק מספר סיפור אישי, אלא גם מרחיב את גבולות הייצוגים האפשריים של חוויות אינטימיות במרחב קולנועי שנמצא עדיין בשלבי התגבשות.
אייזנשטיין שומרת על המצלמה קרוב מאוד לדמויות וכמו מסרבת להעניק לאף אחת מהן את תפקיד הגיבור. היא לא מפחדת לקחת את הזמן ולהישאר ארוכות בשוטים סגורים על פני כל אחת מהדמויות, עם דיאלוג מינימליסטי ביותר. זה כשלעצמו הישג אדיר לאייזנשטיין מבחינת רמת האמינות שעלה בידה ליצור כאן, אמינות שהצריכה ממנה עבודת בימוי שחקנים עמוקה ומדויקת מאוד.
מבחינת העריכה ניכרת רגישות רבה לרגעים הקטנים. הקצב אורגני ונושם. ועל אף שלא נחשפנו ויזואלית לכל החלל, אנחנו איכשהו עדיין מצליחים לחוש אותו ולהתמצא במרחב דרך שמירה אדוקה על חוט השני הרגשי של הדמויות. העריכה גם היא שומרת על הנתח של כל אחת מהדמויות באופן די שוויוני ומסרבת לבחור גיבור אחד לסיפור. ולכן, הגיבורה כאן לתחושתי היא בכלל מערכת היחסים שנולדה באותו חדר, ברגע שבו דוד מתגבר על יצרו, מצליח להשתחרר מהמוסכמות המכתיבות מה שאמור לקרות שם, ובוחר להעניק למיכל את החופש שהיא משוועת לו.
כאשר אנחנו מסיימים את הצפייה אנחנו לא יודעים לאן הזוג הזה ימשיך מכאן. היוצרת בוחרת לא לספר לנו אם מיכל ודוד יישארו נשואים או שדרכיהם נפרדות כאן. אייזנשטיין משאירה אותנו עם שאלות פתוחות שמחלחלות אל לב הצופים עוד זמן רב לאחר הצפייה. ולמעשה, כשהסרט נגמר והקרדיטים התחילו להופיע על המסך, חשבתי בליבי שאני יודעת רק דבר אחד – שלרגע אחד שני אנשים, שרק לפני 11 דקות הפער בין העולמות שלהם היה נראה כמעט בלתי ניתן לגישור, הצליחו באמת ובתמים פשוט לראות אחד את השני.
