סרט האנימציה הקצר תמו זמין לצפייה בראש העמוד.
בסרט האנימציה הקצר תמו מציגים הבמאים צור אדרי ותום פרזמן מבט נוקב על זהות בחברה המרוקאית הפטריארכלית. הסרט, שהוקרן לראשונה בתחרות Cinefondation בפסטיבל קאן בשנת 2020, מביא אל המסך את הנושאים מגדר, מיניות וגילוי עצמי. הסינמטוגרפיה מושפעת מראשית האקספרסיוניזם הגרמני בתחילת המאה ה-20: הצורות הגאומטריות, הרקע, קווי המתאר של הדמויות ושימוש בטקסטורות ותאורה אקספרסיבית עם קונטרסט גדול בין חושך לאור. סרטי האקספרסיוניזם הגרמני שהופקו בצפון אירופה בתחילת המאה ה-20 עסקו בצפונות ליבו של האדם עם דגש על זהות ונטייה מינית, פחדים ודחפים פנימיים, ולכן ההשפעה ניכרת גם תמטית.
במרכז הסרט תמו עקרת בית טרנסג'נדרית יהודייה במרוקו של המאה ה-20, המצויה בעימות עם החברה השמרנית שאינה מקבלת אותה ובקרבה היא חיה. התסריט הייחודי נמנע מדידקטיות ואינו כולל התרחשויות אלא סצנות אסוציאטיביות של מאבק בשדים הפנימיים המתעוררים בלב הדמות הראשית, תמו, הבוחנת את שייכותה החברתית והמגדרית. הסרט נפתח בגוף מהלך ברחובות שעה שעיניים רבות מתבוננות בו. המבט של החברה על גוף היחיד מאיים, מרתיע, ומובעות בו מציצנות ונעיצת עיניים. לאחר מכן הדמות מובלת לחופה לקול מחיאות כפיים וצהלולים לבושה שמלת כלה, והינומה מכסה את פניה. ידיים נשלחות מתחת להינומה וממששות את פניה. מעל שפתיה שערות שפם גברי שמוסרות מפניה לאחר מכן כדי לשוות לה מראה נשי יותר.
סגנון העריכה אסוציאטיבי ומשלב טכניקות שונות של אנימציה ואמנות חזותית: איור, הדפסים ישנים, אלבומי תמונות ותצלומי ארכיון משפחתיים. העריכה מעניקה לסרט נופך אישי, למשל בהצגת רגעים דוקומנטריים מחייה של הדמות הראשית על רקע חיי הקהילה היהודית במרוקו, שבקרבה היא חיה. עריכה זו, לצד הטכניקה העיצובית, מספקת לסרט מאפיינים קולאז'יים המציבים בפריים אובייקטים בכמה ממדים: חלקם דו-ממדיים, ואחרים מופיעים בצורתם הריאליסטית כאובייקטים בצילום סטילס שמעניק לאובייקט ייצוג חזותי תלת-ממדי. לדוגמה, כשהדמות הראשית מכבסת, ידה המאוירת משפשפת את הבגדים על מגרדת כביסה שמיוצגת בצילום של האובייקט שעבר טיפול גרפי. הצילום הקונקרטי של אובייקטים והקו הרישומי שאינו תחום ומוגדר מחזקים את הנרטיב ובונים את הסביבה החברתית שבה חיה תמו. טכניקות העריכה המגוונות והמורכבות תואמות את העולם הפנימי העשיר של הדמות הראשית, החיה בקונפליקטים רבים ובין זהויות שונות.
בשגרת היום, כשתמו מבצעת את עבודות הבית, כגון רחיצת כלים או כביסה, דמות של גבר אפל רודפת אותה ונכנסת לבגדיה. תמו חשה בושה שגופה נחשף, זהותה החבויה מתגלה, אף אחד אינו מקבל אותה כפי שהיא. הגבר האפל מייצג את זהותה המקבילה של תמו, הזהות שהותירה אחריה, האנטגוניסט המאיים על קיומה.
דמותו כשד פנימי של תמו מאזכר את סרטי האקספרסיוניזם הגרמני ואת היצ'קוק. בסרטים אלה לרוב הדמות הראשית רבת פנים ומגדרים, ודמויות המשנה מייצגות צדדים מנוגדים באישיותה, בזהותה ונטייתה המינית. כך, באחת הסצנות בתמו, הדמות הראשית מכה גבר שמטריד אותה ומגלה כוח שמזוהה עם הפן הגברי שלה. גם הבגדים שתמו מכבסת מתפקדים בסרט כמטונימיה לזהות הגברית שהותירה מאחור. כשהיא תולה כביסה היא מביטה בחליפת גבר המתנופפת ללא גוף הלובש אותה. אך זהות זו רודפת אותה גם כשהיא מכניסה את החליפה לארון, אז אף צומחות לתמו שערות שפם מעל שפתיה. תמו הופכת לגבר שיושב בבר וכולם מתבוננים בו; הוא אינו יכול להיכנס לחברת הגברים ולהתקבל בה, והוא קרוע בין עולמות, מגדרים וטריטוריות.
העיסוק של אדרי ופרזמן במרוקו מעורר מחשבה על זהויות נוספות הנידונות בשולי הסרט – זהות יהודית וזהות מרוקאית. לאחר קבלת עצמאות בשנת 1956 עסק הקולנוע המרוקאי כמה עשורים שנים בהחייאה של הייצוג הנשי. במקביל לעליית תנועות זכויות הנשים במדינה בשנות ה-80 הופקו כמה סרטים של במאיות נשים. למשל, "דלת אל השמיים" (1988) של פארידה בנליאזיד סימן פריצת דרך בקולנוע נשי וקרא תיגר על תפקידים מגדריים מסורתיים. בסרט, צעירה פרנקו-מרוקאית בשם נדיה חוזרת לפאס לאחר שנים שעשתה בצרפת כדי לראות את אביה הגוסס. היא מתחילה במסע של שינוי עצמי, ובעזרת חברה חדשה נדיה מחליטה להפוך את בית משפחתה ל"זאוויה" – בית רוחני סוּפי לנשים ואתר לחקור בו פרשנויות קולקטיביות שמתמקדות בנשים באסלאם. הבית רחב הידיים עם קירות מעוצבים וגאומטריים הופך לתפאורה לאחווה בין הנשים בעלות רקע שונה ולקשרים המלודרמטיים והרומנטיים ביניהן, הבאים לידי ביטוי בפרקטיקות של חיי היומיום, שירה, ריקוד ושיחה. הסרט מטיל ספק בזהות תרבותית מקומית ומגדרית אחת מתוך חקירת ההצטלבות של פמיניזם ורוחניות מוסלמית מנקודת מבט טרנס-לאומית.
הקולנוע המרוקאי העכשווי, המושפע מרקע תרבותי ואידאולוגי מגוון, מייצג דינמיקה מגדרית נועזת. במאיות שלמדו קולנוע בצרפת יוצרות נרטיבים ייחודיים החורגים מהייצוגים הפטריארכליים המסורתיים. יוצרות סרטים אלה, שמקורן באלג'יריה, מרוקו ותוניסיה, מנווטות בנופים חברתיים ותרבותיים מורכבים. בהקשר המרוקאי, במאיות ובמאי קולנוע ממנפים את השפה הקולנועית כדי ליצור מרחבים לקריאה ופרשנויות מגוונות של סוגיות מגדריות. למשל, סרטה של מרים טוזאני "הכפתן הכחול" (2022) מספר על מינה וחאלים המנהלים חנות כפתנים מסורתית באחד הרבעים העתיקים במרוקו. בני הזוג שוכרים את יוסף לסייע במלאכה כדי לעמוד בדרישות הקונים. יוסף מסור ונלהב ללמוד את מלאכת התפירה מחאלים, ומינה מגלה במהרה עד כמה מוקסם בעלה מהצעיר. כמו ב"תמו", גם כאן הבגד מתפקד כמטונימיה לזהות הנפקדת בתוך מערכת היחסים; שני הגברים המתאהבים זה בזה עסוקים בעיצוב ותפירה של הכפתן המיועד לנשים.
עיגון הנרטיב של תמו בטריטוריה הקולנועית והגאוגרפית של מרוקו מייצג מסע של חיפוש זהות במקום שבוחן תדיר את הגבולות הדתיים, הקהילתיים והמגדריים.
סרט הגמר תמו נעשה במסגרת לימודים לתואר ראשון במחלקה לאמנויות המסך, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים, 2019.
סרט האנימציה הקצר תמו זמין לצפייה בראש העמוד.
