הסרט הדוקומנטרי הקצר עדיין כאן זמין לצפייה בראש הדף.
"על מה היית רוצה שהסרט יהיה?" שואלת הבמאית שרה סיגל את סבתהּ מרצ'לה (נונה) בפתיחת הסרט עדיין כאן. "החלטנו כשאמרנו 'עדיין כאן' על להיות עדיין כאן!" משיבה נונה, "מישהי שמצפים שלא תהיה כאן, והיא עדיין כאן. מה דעתכם על זה? עם כל המשמעות של להיות כאן. המרירות, המתיקות, האהבה, חוסר האהבה…"
דיאלוג הפתיחה, המסמן עבורנו את כוונותיו של הסרט, מושמע על גבי מסך שחור, עוד לפני שהסרט חושף בפנינו את מושא ההתבוננות שלו. מה אנו מצפים לראות כשיתבהר המסך? האם נופתע מנוכחותה של האישה שעדיין נמצאת כאן? ואולי הדיאלוג הפשוט והישיר הזה יצליח להשיל מאיתנו את המנגנון השיפוטי שלנו? שרה סיגל טווה ריקוד עדין בין ציפיות הצופים ויכולתם להתבונן באישה שעצם נוכחותה מתריס וסותר את ציפיותיהם לבין הדיוקן הקולנועי המפוכח, המציג את מנעד המופעים של הגוף המזדקן ואת מנעד הרגשות שהוא מייצר עבורה ועבור סובביה – דימוי של אישה זקנה שחוגגת את החיים: בעיקשות, בשלווה ובהשלמה עם מה שנותר מהם.
צופי הקולנוע אינם מורגלים לראות על המסך גוף אישה מזדקן. גם את הפרוטוטיפ שלו, בדמותה של נורמה דזמונד ב"שדרות סאנסט", גילמה השחקנית גלוריה סוונסון בעודה בת 50 בלבד. זהו דיוקן מכמיר לב ופתטי של שחקנית עבר מזדקנת הנאחזת בנעוריה וחולמת להשיב את יופייה האבוד ולבצע קאמבק קולנועי. על פי טל דקל, חוקרת האומנות ומחברת הספר "נשים וזִקנה: מגדר וגילנות בראי האמנות בישראל", זקנה נתפסת כשלילית ומפחידה, ורובנו שואפות לברוח משייכות לקבוצה החברתית הזו. ובכל הנוגע לייצוג הגוף הנשי המזדקן בתרבות החזותית העין אינה יכולה לשאת עירום של נשים זקנות. בספרה מראה דקל כיצד עירום נשי זקן נחווה כספקטקל מוזר, מבעית ומערער שהחברה מתקשה לעכל ולקבל. זהו דימוי שההיתקלות בו מנסחת עבור הצופות את הפרדוקס הפתאומי שבין המוכר, היומיומי, לזר, המאיים ומעורר החרדה. היא בוחנת את עבודותיהן של אומניות עכשוויות שמשתמשות בשפה ייחודית כדי להעניק נראות למה שלרוב נעדר ונעלם מאיתנו בתרבות החזותית.
באופן דומה, סיגל משרטטת פורטרט לא שגרתי של זקנה בסרטה הקצר. בתחילת הסרט נונה מתבוננת בתמונת גופה העירום והיפה בצעירותה. אולם בניגוד לנורמה דזמונד, היופי והנעורים אינם הישג שהיא נכספת להשיב. נונה נזכרת איך האישה היפה הזאת שבתמונה לא ידעה שהיא כזו והייתה עצובה. ואילו כעת לא אכפת לה שגופה הוא חורבה ויופייה נעלם, והיא מוכנה להציגו למצלמה חשוף, עירום, כעדות חיה לרצונה העז לחיות. הבמאית מעמתת בין שני הגופים: תמונת הגוף הצעיר דוממת, שתוקה, ובה מרצ'לה מסיטה את המבט ופניה מוסתרות. מה ערכם של הנעורים, של היופי, אם הם מגיעים עם עצב, הסתרה ובושה? ולצד זה, הגיבורה משלימה לעת עתה עם גופה המזדקן ומציגה אותו לראווה בשלווה ומבלי להסתיר דבר. במובן זה הסרט מאתגר את נקודת המבט השגורה אשר הופכת נשים צעירות לאובייקט מיני. אותה נקודת מבט מחפיצה הופכת את האישה בזקנתה לאישה בלתי נראית, שקופה. מצלמתה של סיגל מבצעת מהלך הפוך; היא מעניקה נראות לגוף המזדקן, מייצרת פואטיקה של הזִקנה באמצעות שימוש בחומריות של הגוף הקמל, המתפרק, העור חרוש הקמטים והכתמים, מראה הפנים המחוספס, השיער שנשר, החזה הנפול, סימני הזמן והוויתור על השליטה בו (רק את שעון הקיר הישן יכולה נונה למתוח ולהשיב לחיים).
אולם הגוף הזה נכשל ובוגד בה. נונה כמעט בת 90, היא ממאנת בעיקשות למלא אחר הוראות ההפעלה של גופה ואחר הנחיות השתייה והאכילה של בתה ונכדתה. "אני יודעת איך לנשום! את לא תגידי לי מה לעשות" היא מתריסה בפניהן. אולם הגוף זקוק למכונה ומסרב לנשום לבדו, הגוף נשנק, משתעל, והנפש מבכה על מה שלא הספיקה לומר, על הזמן שבוזבז על דברים שאינם חשובים.
גם עבור סיגל, הבמאית, הדברים החשובים אשר מעניקים משמעות לנוכחותה של נונה הם קשרי האהבה שמתקיימים בינה לבין סובביה ומשוכפלים על המסך לאורך הסרט. הקשר בינה לבין כלבהּ, האהבה שלה לשלמה, אהובה, העדינות שבה היא מלטפת את פניו בידה, ויותר מכול, שפת האהבה של שלושה דורות של נשים החולקות יחד מסך, נרדמות זו על זו, מעניקות סעד, תמיכה ונחמה.
הסרט עדיין כאן נוצר במסגרת לימודים בבית הספר לתיאטרון חזותי.
הסרט הדוקומנטרי הקצר עדיין כאן זמין לצפייה בראש הדף.
