הסרט קרב עיניים (20 דקות) זמין לצפייה בראש העמוד.
אזהרת טריגר: הסרט כולל תכנים של אלימות מינית. מומלץ לצפות בו בכפוף לשיקול דעת אישי.
מעטים הסרטים כמו קרב עיניים, סרט הגמר של אורית פוקס-רותם (ביה"ס סם שפיגל לקולנוע וטלוויזיה), שמציגים באופן מובהק כל כך את הכישרונות המרובים של יוצריו. אחד ההיבטים המעניינים בצפייה בסרטים קצרים של יוצרים שלימים ייצרו סרטים מלאים הוא ההזדמנות לזהות את התמות והנושאים שמעסיקים אותם.
מבחינה זו קרב עיניים אינו רק יצירה בוגרת ומדויקת העומדת בפני עצמה, אלא גם כזו שבוחנת את מעלותיה הקולנועיות של אורית הן כמלהקת (זוכת פרס אופיר על ליהוק שבע ברכות) הן כיוצרת שעיסוקה העיקרי הוא טשטוש הפער בין הקולנוע העלילתי והדוקומנטרי, בין הבדיה והמציאות.
הפער מוצג כבר בשוט הראשון, כשהמצלמה יורדת בטילט אל פני שחקנית היושבת על ספה וקוראת תסריט. האסתטיקה היא של צילומי אודישן: השחקנית יושבת ומאחוריה קיר לבן, התאורה אינה קולנועית, המצלמה זזה באופן מרושל מעט. כשהמצלמה מתכווננת על השחקנית, קולה של הצלמת, שהיא גם במאית, מורה לה להתחיל. לפני שהשחקנית עושה זאת, הסרט עובר בין מספר שחקניות נוספות המשוחחות עם הבמאית על עצמן ועל התסריט. כך מבקש הסרט ליצור אינטימיות בין מבט המצלמה (ומבט הצופים יחדיו) לבין מבט השחקניות. אבל לא רק זאת – יוצרת הסרט מנסה למצוא את השחקנית שתתאים לתפקיד, ובה בעת להבין יותר על הדמות שהיא כתבה באמצעות השחקניות השונות ודעתן.
בחלק זה משולבים גם שחקנים. הם מתשאלים את היוצרת על פרטים והיבטים אישיים יותר, למשל אחד שואל אם התסריט מבוסס על סיפור אמיתי, השני תוהה מה עושים באודישנים כשנדרשת פיזיות אינטימית. כך הסרט מדגיש את ההיבט האישי של היוצרת בסרט ואת המורכבות של תהליך האודישנים. יותר מכול הוא זורע בצופים מתח בנוגע לתסריט שסיפורו טרם נגלה להם.
בשלב זה של הסרט מתגלה ההקשר לשמו: שתי הדמויות משחקות בקרב עיניים, משחק שבו הראשון שמסיט את מבטו הוא המפסיד. הבחירה לצלם את הקרב מול המצלמה היא ייחודית: השחקנים, שמצולמים בקלוז-אפים, מביטים ישירות אל המצלמה, ודרך קרבה קולנועית מכניסים את הצופה לאותו "קרב" מדומיין איתם. בחירה זאת מקנה לצופים, בדומה ליוצרת הסרט, תחושה של מעין מלהקים: הבחינה של פניהם של כל שחקן ושחקנית, ההרגשה אם הם "עוברים מסך" או מתאימים לדמויות שאט אט מתגלות על ידי הצלבת האודישנים.
מעניינים המעברים בין הפנייה הישירה של השחקנים אל העדשה, אל יוצרת הסרט שנמצאת מחוץ לפריים, וטשטוש הגבולות בין המקרה האמיתי, התסריט שמבקש לעבד את אותה חוויה והסרט שאנחנו צופים בו. אלו שלושה שלבים שונים, שכל אחד מהם מכיל ומאתגר את האחרים. באופן הזה, סרטה של אורית מזכיר באופן מובהק את גל הקולנוע האיראני שפרץ לעולם בסוף שנות השמונים ופועל עד היום, ובעיקר סרטיהם של עבאס קיארוסטמי ומוחסן מחמלבאף. בשניים מסרטיו, "סאלאם סינמה" (1995) ו"רגע של תמימות" (1996), מחמלבאף משתמש בקולנוע ובחשיפת המנגנון הקולנועי כדי לבחון את השפעותיו ואת יכולותיו להתמודד עם טראומות, פנטזיות ושינוי העבר.
כך למשל, "סאלאם סינמה" משתמש במנגנון האודישן כדי להציב מול מחמלבאף ומצלמתו אנשים שנבחרו מתוך ההמון האיראני שהגיע להצטלם לסרט. כל אחד מהמצולמים רואה בהופעה באחד מסרטיו הגשמת פנטזיה. הסיטואציה הזאת מאפשרת למחמלבאף להשתמש באודישנים המצולמים כחומר הגלם של הסרט עצמו. בכל אודישן הוא בוחן את המשתתפים על ידי הצבתם בסיטואציות שונות המעמתות אותם עם הפנטזיה הקולנועית שאיתה הגיעו לאודישן.
"רגע של תמימות", יצירת המופת של מחמלבאף לוקח צעד זה קדימה. בסרט מבקש מחמלבאף להעמיד ולבחון מחדש אירוע מעברו, שבו הוא דקר שוטר. כדי לעשות זאת, הוא מזמין את השוטר עצמו שיצטרף אליו למסע הקולנועי, החל מהליהוק של השחקנים הצעירים שיגלמו אותם, ועד לבימוי הסצנה עצמה. כך מחמלבף מנסה לבחון את החמקמקות של הזיכרון והעבר, את האופן שבו הזיכרון של האנשים משתנה עם מרחק הזמן, וכיצד הקולנוע – כמדיום התופס ומקבע את ההווה בזמן – מאפשר לבחון זאת ואף להוביל לשחרור מאותו זיכרון או אירוע טראומטי.
קרב עיניים משלב בין שני הסרטים האלו באמצעות אימוץ האינטימיות והישירות של תהליך האודישן לצד הצורך של יוצרת הסרט (בתוך הסרט עצמו, אך במידה גם של אורית עצמה) להעמיד מחדש טראומה מעברה כדי להתמודד איתה. אך האופן שבו הסרט משחק עם הזיכרון והבדיה ומעמיד מחדש את הטראומה הוא יוצא דופן.
ניתן לראות זאת בבירור בחלק השני של הסרט. אחד מהשחקנים (ידידיה ויטל) לוהק לתפקיד הגבר, והאודישנים המצולמים הם של מאצ'ינג עם שחקנית, שלב שבו בוחנים את הדינמיקה בינו לבין השחקניות שהופיעו בשלב האודישנים הקודם. הוא מבצע את אותה סצנה מורכבת שהוזכרה בחלק הקודם של הסרט. אלא שהשחקניות אינן מצליחות להגיע לרמת האינטנסיביות והאמינות שהבמאית מבקשת. נוצר מעין סאדיזם המונע ממזוכיזם: הבמאית מבקשת מהשחקן להיות נוקשה ואלים יותר, וכשהוא אינו משכנע אותה עדיין, היא מדגימה על השחקנית בעצמה את האלימות שהיא מבקשת שיפעיל; כדי ליצור עבור עצמה את האלימות הטמונה בזיכרונה כדי שתוכל לחוות מחדש את האלימות שהופנתה כלפיה, היא מפעילה את אותו מנגנון אלים על השחקנית המגלמת אותה.
באמצעות פעולה זו, הסרט אינו רק מטשטש את הפער בין הזיכרון הטראומטי ובין שחזורו בהווה, בין המציאות והבדיה, אלא גם את יחסי הכוחות המורכבים שנמצאים בין שחקנים והבימאית. מה הגבול שאליו ניתן לקחת שחקנים בסצנות מורכבות ופיזיות שכאלו? כמה ניתן לדחוק בהם לקצה כדי להוציא מהבדיה את הרגע האמיתי? והאם הקולנוע מאפשר להתגבר על הטראומה באמצעות שחזורו, או שהוא רק יוצר מעגל חזרתי של אותה אלימות?
הסצנה האחרונה של הסרט מדגישה שאלות אלו. לנוכח האלימות שהופגנה כלפיה השחקנית עוזבת, והבמאית מבקרת את השחקן על חוסר יכולתו ליצור סצנה אמינה. היא מבקשת לבצע את הסצנה איתו, ומכניסה את עצמה חזרה לתוך הזיכרון, עד לחזרה על אותה אלימות פיזית ומינית שחוותה במקור. בסצנה זאת מתערער הפער בין המציאות והבדיה ומיטשטש לחלוטין – האם אנו צופים בשני שחקנים מבצעים את תפקידם בצורה המיטבית והאמינה ביותר? האם יש כאן ייצוג של זיכרונה של הבמאית, שהצופים רואים שיקוף שלו באמצעות הקולנוע עצמו? או שמא באמת אנו עדים לאלימות מינית שיוצאת מהשחקן לאחר התגרות הבמאית בו? הסרט משאיר זאת עבור הצופים להחליט.
אורית תחזור לבחון תמות אלו בסרט קצר שיצרה על אודות אביה (ואתה שותק, חלק מאוספת המחווה לסרט Voice Over של אברהם הפנר (2017), שבו בחנה את הקשר שלה עם אביה, בעל מכולת. אורית פונה אליו ישירות, אך את האב מגלם שחקן, תחליף קולנועי לאב האמיתי. בהמשך לכך, הפיצ'ר הראשון והנהדר שלה, סינמה סבאיא – ששמו הוא מחווה ברורה לסרטו של מחמלבאף – מציג מספר נשים (יהודיות וערביות) שמגיעות לסדנת צילום וידאו שמעבירה במאית מתחילה, בדומה לסדנאות שאורית העבירה בעצמה. הסרט ממשיך לבחון את האופן שבו הקולנוע מאפשר התמודדות עם האישי והטראומתי, על ידי טשטוש מתמשך בין המציאות, העולם הבדיוני שבסרט והעולם הדוקומנטרי של הדמויות בתוכו.
יהיה מעניין לראות כיצד סרט הבאה ייראה, ואם הוא ימשיך את הקו הקולנועי הזה. מה שברור הוא שקרב עיניים הוא אחד הסרטים הקצרים הבולטים והמיוחדים שנוצרו כאן בארץ.
סרט הגמר קרב עיניים של אורית פוקס-רותם נוצר במסגרת לימודיה לתואר ראשון בסם שפיגל.
