מיצב הווידאו ומוזיקה Silence isn't Very Much זמין לצפייה בראש העמוד.
Silence isn't Very Much הוא מיצב וידאו ומוזיקה של האמן והמוזיקאי גיא גולדשטיין המבוסס על שיריו המקוריים מתוך האלבום Memorable Equinox. גולדשטיין יצר את המוזיקה במהלך שהותו בצפון אירלנד במגדל מעצר בן מאתיים שנה. המגדל יועד לכליאת אידיאליסטים ומפגינים, וכיום משמש כמקום מגורים לאמנים בינלאומיים למטרות רזידנסי ויצירה. עבודותיו של גולדשטיין עוסקות בגבולות שבין טקסט לדימוי ובין סאונד ואובייקט. המאפיינים שמגדירים את הגבולות הללו, כמו צבע, צורה וזמן, מתייחסים למרכיבים הפיזיקליים הבסיסיים כמו אורך גל או תהודה במצבים לימינאליים של שפה, מוזיקה או דימוי. כאמן חזותי שגם כותב ומחבר מוסיקה, גולדשטיין חוקר את הזיקה שבין החזותי והקולי ומנסה לפצח מושגים כמו 'רעש' ו'שקט' באמצעות בחינה של קונפליקטים דתיים ופוליטיים, עכשוויים והיסטוריים ולהבין את ההשפעות הקוליות והמוזיקליות שיש להם על החברה.
העבודה Silence isn't Very Much עוסקת באמצעות חקירה של הקונפליקט בצפון אירלנד במצב של האמן ותפקידו ההיסטורי כמשמר ומשחזר אירועים ומיתולוגיות. בעבודה גולדשטיין הופך את החלל הקטן ונמוך התקרה במגדל שבו הוא שוהה למעבדה של קולות מן ההיסטוריה. הוא יוצר הקבלה בין תהליכי הייצור של עבודת אמנות והשלבים בעשייתה משלב הרעיון ועד שלב הביצוע ובין תהליכים של בניית מחאה ושפה מתנגדת. לדוגמה, המסך מחולק לשלושה מסכים שבחלקם גולדשטיין נראה מאזין לקולות או יוצר סאונד במגדל, ובחלונות מקבילים נראים גיבורי הסרט בעבודות היומיום שלהם, בעיקר עבודות כפיים של מעמד הפועלים כמו ייצור נקניקיות וחיתוך בשר. דימויים פלסטיים אלה מתחלפים בעדויות על פגיעות גוף של מפגינים ומתנגדי ממשלה ושלט FREE DERRY, קריאה לעצמאות ואוטונומיה באירלנד.
גולדשטיין דן באמצעות הגוף והקול באוטונומיה של המבע האנושי של הקונפליקט בצפון אירלנד. הוא בוחן מושגים של חירות ועצמאות על ידי נקודות ממשק בין שפה, פסקול ודימוי חזותי, למשל באִמרה שאומר אחד המצולמים, I will not see a world that will be dear to me. הוא חוקר את היחסים בין האדמה והמקום, דהיינו העולם, ובין חיי היומיום והזהות של מרואייניו. הוא מבצע באמצעות סאונד אקט פרפורמטיבי המעורר את זרמי העומק של התנגדות וקונפליקט ובוחן היסטוריה קרובה ורחוקה.
גולדשטיין צועד בכבישים ובדרכים של הכפר האירי ומסייר באתרים היסטוריים מקומיים בעודו לבוש בבגדים תקופתיים של בני המקום. ההדהודים של המוזיקה, ההפגנות והסלוגנים נשמעים כמקהלה יוונית כשהדמויות מספרות על התנאים הקשים שבהם נכלאו כמתנגדי המשטר הבריטי, ללא מיטה, ללא שירותים, ללא אמצעים וללא חירות. גולדשטיין מקשיב לעדויות של גיבורי סרטו כמו נובר מחדש בארכיון ויוצר ממנו חוויה חדשה, פלסטית, מחשמלת, שרגל אחת שלה נטועה בהיסטוריה ורגל שנייה בעכשוויות של יצירה של עבודת אמנות פרפורמטיבית בהתהוות.
עולם המעשה, החפצים והאובייקטים שמלווים את גיבורי הסרט ואת גולדשטיין עצמו מדגישים את החוויה הפיזית של האמנות ושל המחאה. האמן, כדמות היסטורית משחזרת, נוכח בסרט כמפעיל וכמופעל. מצד אחד הוא מאזין ומצד אחר הוא יוצר ומערבל את החוויות האנושיות, הטקסטואליות, הפיזיות והקוליות של גיבוריו. גולדשטיין חוקר את התנועה כאמנות פרפורמטיבית – כתנועת מחאה אבל גם תנועות נוספות במובן הפיזי שלהן, כמו ריצת שוטרים אחרי מפגינים או התקדמות של שחקני הארלינג על המגרש. דימויים אלה, שמקבילים בין הפרוזאי למחאתי, מדגישים את העממיות ואת החיבור בין השפה הפשוטה והברורה של הדוברים לנושאים ורעיונות שעליהם הם חשים שהם חייבים להילחם. החוויות שלהם מהעבר עוברות בסרט תהליך של הפשטה חזותית ווקאלית שבה הרעיונות הקונקרטיים הופכים למיתיים, כמו כתובות חקוקות על מצע ארכיאולוגי.
גולדשטיין מתייחס ישירות למושג "הצרות" (The Troubles), השגור בהקשר של הקונפליקט בצפון אירלנד; "הצרות" הפריעו לכאורה, לשקט הפוליטי ולסטטוס קוו. לצורך יצירת עבודת הווידאו גולדשטיין נפגש עם תושבי הכפר – קתולים ופרוטסטנטים, פועלים ואמנים, אנשי דת ומוזיקאים – ושאל את דעתם על רעש; הוא הקליט קולות ושיחות; הוא חקר את התרבות והמיתולוגיה האירית. כל אלה מתועדים בווידאו בשילוב סיפורים, צלילים ומילים עם הנגינה והשירה שלו, ויוצרים יצירה אחת הלוכדת את המורכבות הקשה שעדיין קיימת במקום הזה, המקרינה על אזורי סכסוך אלימים נוספים ברחבי העולם, ובוודאי על החיים בישראל ובמזרח התיכון.
גולדשטיין יצר תחילה את האלבום ששימש כפסקול למיצב הווידאו, ורק לאחר מכן את העבודה עצמה. הסאונד מושמע בו-זמנית משלושה ערוצי סאונד, והמסך מפוצל לשלושה או ארבעה חלונות. הנרטיבים השונים של המרואיינים והחיים המתועדים במיצב הווידאו יוצרים קקופוניה מכוונת המאלצת את הצופה לחשוב על רעש ושקט כתופעות מעשה ידי אדם ולא כגזרת גורל של הטבע והסביבה. יתירה מזאת, העבודה מדגישה שיצירת שינוי ומפנה היסטורי תלוי ביצירת רעש ובביטוי קולי.
השימוש שגולדשטיין עושה בכלים כמו נבל כרקע לעדויות הולם את הנופך המיתי וההיסטורי שהעבודה מעניקה לדובריו. גולדשטיין עצמו מנסה למצוא את מקומו ולהשריש את עצמו במקום הזר לו; הדבר מתבטא בפעולותיו במרחב הציבורי בלבוש היסטורי ובניסיונותיו ליצור בית במרחב הפרטי של מגדל המעצר שפינותיו, קירותיו ותקרתו צרים מלהכיל. המושג הבית אינו אפוא רק המבנה הפיזי המוגן והבלתי מושג של גולדשטיין, אלא גם בית לאומי ומתח בין זהויות דתיות, קולקטיביות ופוליטיות, שהן חלק בלתי נפרד מההוויה האנושית ומההיסטוריה שהיא בונה.
עבודתו של גולדשטיין מתייחסת גם למוזיקה ולקולנוע שחתמו את תקופת הקונפליקט בצפון אירלנד בסוף שנות התשעים של המאה העשרים כעבור יותר משלושים שנות אלימות: "כף רגלי השמאלית" (בימוי: ג'ים שרידן, 1989), "הקומיטמנטס" (בימוי: אלן פארקר, 1991), "משחק הדמעות" (בימוי: ניל ג'ורדן, 1992), "בשם האב" (בימוי: ג'ים שרידן, 1993). סיפורי המחתרת האירית מובאים בסרטים אלה שדנים גם בתפקיד האמנות, חיי האמן, והמוסיקה כחלק בלתי נפרד מהקונפליקט הפוליטי.
Silence isn't Very Much מתייחס לחוויית האמן המתבונן בחיי האזרחים, בהיסטוריה ובקולות שעיצבו את התקופה והפכו אותה למיתולוגיה גדולה. בין דימוי לטקסט ובין צליל לשתיקה, נקודות המבט האזרחיות המתבטאות על המסך ובערוצים השונים הן כחומר ביד היוצר, העוסק במצב האמן ובפרספקטיבה על הנרטיבים הלאומיים והמיתולוגיות שמעצבות את הרעש הפוליטי בחייהם. ומנגד נקודות המבט האזרחיות עצמן תורמות לעיצוב הנרטיב הפוליטי והאמנותי. האמן מתפקד כמי שמנסה לאסוף את פיסות ההיסטוריה האנושית ולפרק אותן למרכיביהן הפיזיקליים.
Silence isn't Very Much הוא מיצב וידאו ומוזיקה תלת-ערוצי שהוצג לראשונה בתערוכת היחיד של גולדשטיין "פעם אחת, פעמה, שנייה" במוזיאון פתח תקוה לאמנות בשנת 2018, באוצרות דרורית גור אריה.
