הסרט הדוקומנטרי מתנחלת זמין לצפייה בראש העמוד.
מה מניע יוצרת קולנוע שמאלנית מתל אביב לעבור לגור בהתנחלות במשך חודש ולצלם סרט? את הצעד הפשוט והגאוני כל כך הזה עשתה הבמאית הדוקומנטרית ד"ר איריס זכי, והיא תיעדה אותו בסרטה הדוקומנטרי מתנחלת. בשנת 2016 עברה איריס לגור בהתנחלות תקוע כדי להכיר מקרוב את הנשים והגברים שגרים בצד השני של הקו הירוק.
בתחילת הסרט איריס מציבה שולחן מתחת לעץ ליד המכולת ביישוב, פורסת עליו מפה לבנה, מניחה שתייה קלה וממתינה בסבלנות למי שיתעניינו בה וייגשו לדבר איתה. זמן רב יושבת איריס לבדה, והעוברים ושבים מביטים בה בחשדנות ובוחרים להתעלם ממנה. בזכות נחישות בלתי מתפשרת ונוכחות לא מאיימת היא מצליחה למשוך לשולחנה מתנחלים ומתנחלות מרקעים שונים שמייצגים את הקשת הרחבה והמגוונת של המחנה הדתי לאומי ביישוב.
איריס אינה מסתירה את דעותיה השמאלניות מהרגע הראשון שהיא מגיעה ליישוב. הדבר מעורר חשש ואפילו זעם בקרב חלק מהתושבים, שחושדים שהמטרה שלה ביצירת הסרט היא להכפיש אותם. אבל היא אינה מתקפלת גם לשמע דעות קיצוניות מאוד; היא שומרת על קור רוח וקשב, מביעה את דעתה ומדגישה שוב ושוב בחיוך עדין "זאת דעתי". היכולת שלה להיות נוכחת בצורה טבעית מול תושבי היישוב גם כשהיא חשה חוסר נעימות וחוסר נוחות מעוררת הערכה.
המפגשים, שנמשכים שלושים יום מרתקים, למשל המפגש של איריס עם מיכל פורמן, שמספרת שמחבל בן 16 דקר אותה בחנות בגדים ביישוב כשהייתה בהיריון. מיכל מפתיעה את איריס ומדברת על הרצון לפתח ערוצי תקשורת עם תושבי היישובים הערביים בסביבה.
מלבד המפגשים הסרט מציג תיעוד עדין של פינות שונות ביישוב ואורח חיים פסטורלי, שמצטלם יפה כל כך. תחושת ה"לה לה לנד" – הפסטורליות והרוחניות בלב שטח עוין – נשברת כשמשפחה מהקהילה נרצחת בפיגוע טרור. גם האירוע הזה מפגיש את איריס עם מורכבות החיים מעבר לקו הירוק, עם הקשרים שנרקמים בינה ובין התושבים ועם קונפליקט פנימי שלה כשמאלנית תל אביבית שמתנגדת לחיים בהתנחלות ובו בזמן עדה לאבל עמוק בקהילה.
הסרט מתנחלת שובר מוסכמות וסטיגמות ומציג את האפשרות שיש לכולנו לנהל שיחה כנה, להביט זה לזה בעיניים, להקשיב ולהכיל דעות מגוונות שלא בהכרח תואמות את שלנו. הסרט החשוב הזה מאפשר שיח והיכרות הדדית, ומי ייתן שאלה יתרחשו במחוזותינו לעיתים קרובות יותר. הוא גם מנכיח בצורה מובהקת את הסיבה שבגללה אמנות חופשית ועצמאית חשובה כל כך לחברה. תפקידה ההיסטורי של היצירה האמנותית הוא ליצור מראה של המציאות, להעלות נושאים למחשבה ושיחה, אך לאו דווקא לספק תשובות. דעותיהם של התושבים והתושבות וגם של איריס ברורות מאוד, אבל כיוצרת היא מצליחה לאפשר לנו הצופים להקשיב ולהחליט בעצמנו מה אנחנו חושבים על מה שנאמר.
האוצָר שטמון בסרט טמון בנגיעה בעומק הדברים, בעיסוק בכל מה שנוגע ליחסים בתוך החברה הישראלית בין הימין הדתי לאומי לשמאל. העשייה של איריס – שפועלת מתוך רצון אמיתי להקשיב ולהביא "הביתה", לתל אביב, את הקולות המגוונים שבתוך המחנה הדתי לאומי – מעוררת הערכה. באמצעותה היא מאפשרת גם לצד השני להכיר את השמאלנית התל אביבית, שאומנם מחזיקה דעות שונות משלהם, אבל היא אינה האויב, "אין לה קרניים", כמו שאיריס מציינת באחת השיחות, והיא מעוניינת בכנות להקשיב.
בימים סוערים אלו של קיטוב ופוליטיקת זהויות אין ספק שהסרט מתנחלת חשוב מאין כמוהו. איך הגענו לזה, אנחנו שואלים את עצמנו בעיצומו של אחד המשברים הקיצוניים ביותר בחברה הישראלית. כשברקע התראות מדאיגות על אלימות חסרת תקדים בין צדדים שונים בחברה, אנחנו מוזמנים לחשוב כיצד אנחנו כאזרחים יכולים לקדם הקשבה ושיח בתוך חברה מסוכסכת כל כך, שהמנהיגים שלה פועלים להפריד ולמשול במקום ללכד ולהרגיע.
הבמאית ד"ר איריס זכי משתפת: "את המוטיבציה לשכור בית בהתנחלות ולצלם את הסרט קיבלתי בראש וראשונה בסרט הראשון שצילמתי, משמרות הכשרות שלי, שצולם במלון חרדי בלונדון. כאישה ישראלית, יהודית חילונית הייתה לי אינטראקציה מיוחדת מאוד עם האורחים. בזמן הצילומים עבדתי כפקידת הקבלה במלון, והחלטתי שעדיף שלא יהיה לי צוות צילום כדי לא לפגוע באוטנטיות של השיחות. אז הנחתי מצלמה בצד שתתעד באופן הכי ישיר את השיחות עם אורחי המלון. התוצאה הייתה משמעותית מאוד עבורי, ובזמן הדוקטורט צילמתי עוד שני סרטים שבדקו איך הפורמט הזה עובד במפגשים שלי עם קהילת שונות. ושוב התוצאות היו מוצלחות מאוד והתקשורת הייתה אמיתית ואורגנית.
"הצעד הבא היה לבחור מפגש עם קהילה שיש לי קונפליקט מובנה איתה מעצם השונות ביננו, אבל היא עדיין חלק מהזהות שלי. הבנתי שכנקודת התחלה, התנחלות – כמקום שיש לי איתו קושי אידיאולוגי, ולהם יהיה קושי דומה כלפיי – תהיה קרקע פורה לשיטת העבודה שלי. ואכן באופן אישי הסרט העשיר את הידע והכתיבה שלי בזמן המחקר בגלל המורכבות בתיעוד. ההחלטה לשכור בית בתקוע הייתה מהלך אנתרופולוגי – להיות חלק מהקהילה ולא גורם חיצוני שבא לראיין וללכת. אני מאמינה שכדי להכיר קהילה צריך ללמוד אותה מבפנים, וזה אומר להיות חלק ממנה, לדבר עם אנשים באופן ספונטני. הרעיון היה להיות מתנחלת ולגור במקום גם כדי להכיר באופן אישי את מורכבות החיים שם, וגם לתת למתועדים תחושה שאני באמת רוצה להכיר אותם ולהיות חלק מהם. אז השתתפתי במסיבות ביישוב, בקומזיצים ובמפגשים אקראיים שקרו מחוץ למצלמה ואפשרו לי להגיע לאינטימיות הזאת עם התושבים שמתועדים בסרט.
"מה שגיליתי הוא שאם שמים בצד את הוויכוחים הפוליטיים הברורים מאליהם, זה מאפשר מפגש ברובד אנושי יותר, כמו החיבור האמיתי שהיה ביני ובין אחת הנשים היותר קיצוניות בדעותיה שרואים בסרט. ישבנו ותקשרנו יותר ממקום נשי ואישי, שתינו בירה והיה לנו כיף יחד. היא הסתקרנה ממני ואני ממנה. לא ניסינו לשכנע אחת את השנייה בדעותינו כי המרחק ביננו הוא כל כך גדול בנושאים שקשורים לפוליטיקה, אז אין סיבה אפילו לנסות. אבל האקט של ההקשבה וההתחברות הוא האקט החשוב לדעתי. כי אף על פי שאני באה ממחנה שמאלני שטוען שהוא רוצה שיח עם אנשים שיש להם דעות שונות מאוד משלו, הוא בדרך כלל נרתע מהשיחות.
"בזמן ששהיתי שם גיליתי שעם מתנחלים בני הדור שלי היה לי חיבור חזק מאוד של ישראליוּת, חיבור שהיה שונה מאוד ממה שחשבתי שיהיה לפני שגרתי בתקוע. לא דמיינתי שיהיו כל כך הרבה נקודות ממשק ביננו, אבל לצעירים יש חיים ליברליים יותר משל ההורים שלהם, חלקם עובדים בירושלים, צופים באותן סדרות כמוני, משתמשים באותן אפליקציות של מדיה חברתית. הדברים האלה גרמו לי להרגיש שאנחנו חלק מאותו העם. בסוף כולנו יחידה אחת וחלק מאותה מדינה, וכמו שאני לא בחרתי את המשפחה שלי ואיפה נולדתי – גם הם לא. ההיכרות שלי עם המתנחלים שנולדו בתקוע אפשרה לי להבין את המורכבות של הדור השני שגדל בהתנחלות. העובדה שהם גם דור שני למתנחלים וגם נולדו ביישוב היא מה שמשפיע מאוד על הנרטיב שלהם למציאות, שהוא שונה מאוד משלי.
"בסופו של דבר תמיד צריך להקשיב ולדבר. לא לפחד מדעות שונות. אני מאמינה כל הזמן שאני צריכה לבדוק את עצמי ואת הדעות שלי ולא לחשוב שאני יודעת יותר מאחרים. התפיסה שלי אנתרופולוגית ולא דוקומנטרית קלאסית".
הסרט הדוקומנטרי מתנחלת זמין לצפייה בראש העמוד.
