הסרט התיעודי זעקות ואז שתיקה (56 דקות) זמין לצפייה בראש העמוד.
הסרט התיעודי זעקות ואז שתיקה (Screams Before Silence) שביימה ענת סטלינסקי עוסק באלימות המינית שביצע חמאס בטבח השבעה באוקטובר 2023. הסרט, שיצא לאקרנים באפריל 2024, חושף עדויות מצמררות של נשים שנחטפו, ניצולי הטבח, אזרחים שניסו לחלץ נפגעים מתוך התופת, אנשי עזרה ראשונה וזק"א, וכן מומחים רפואיים ומשפטיים – כולם מתארים את הזוועה שהתחוללה באותו יום. את הראיונות עם העדים מקיימת אשת העסקים היהודייה-אמריקאית שריל סנדברג.
למרות התיעוד הרב שהמחבלים עצמם הפיצו ברשתות החברתיות – תמונות וסרטונים המתעדים את הפשעים שביצעו בישראלים שחטפו, עינו, ורצחו – חלק גדול מהציבור בעולם הפנה את גבו והתכחש לעדויות המצולמות. בין כל סיפורי הזוועות, הגבורה, החטיפה וזעקות המצוקה של השבעה באוקטובר, שנחרטו עמוק בזיכרוננו, נחשפו עוד ועוד עדויות על אונס שיטתי, התעללות מינית, כריתת איברים ועינויים שבוצעו בנשים, נערות ואף בילדות קטנות. הזעזוע מהפשעים הללו, ובעיקר השתיקה וההכחשה מצד ארגוני נשים וארגוני זכויות אדם ברחבי העולם הובילו את שריל סנדברג לקחת חלק ביצירת הסרט זעקות ואז שתיקה ולפעול ללא לאות כדי להציב את הנושא על סדר היום הציבורי הבינלאומי.
בתחילת הסרט מתועד ביקורה של שריל סנדברג בבתים השרופים בכפר עזה, הסמוך לגבול הצפוני של רצועת עזה. הזוועות שהתחוללו שם ניכרות בכל פינה – בקירות המחוררים מירי, בדם המרוח על הרצפה ובמבנים שהועלו באש על יושביהם. בשבעה באוקטובר נרצחו 64 מתושבי קיבוץ כפר עזה, ו-19 נוספים – בהם משפחות שלמות, נשים וילדים – נחטפו לרצועת עזה והוחזקו בידי מחבלי חמאס.
את הסיור של סנדברג בקיבוץ כפר עזה ליוו חן (48) ואגם (17) גולדשטיין-אלמוג, שנחטפו יחד עם גל (בן 11) וטל (בן 9), ושוחררו בעסקת החטופים הראשונה בנובמבר 2023, אחרי 51 ימים בשבי. חן ואגם משתפות בסרט את סיפור חטיפתן, שבמהלכו נרצחו לנגד עיניהן אב המשפחה, נדב, והבת, ים. אגם מתארת כיצד התייחסו אליה המחבלים בזמן השבי בעזה, כיצד באחד המקרים נגע בגופה מחבל ששהתה עימו לבדה, ואת הפחד התמידי מאונס. היא מספרת על תחושת חוסר האונים, על ההבנה המצמררת, בגיל כל כך צעיר, שגופה אינו שייך לה עוד – שגם אם יפגעו בה, היא תיוותר בידי שוביה, נתונה לחסדיהם.
עמית סוסנה, שנחטפה גם היא מקיבוץ כפר עזה ושבה בעסקת החטופים הראשונה בנובמבר 2023, העידה לראשונה בסרט על התקיפה המינית שעברה בשבי. היא מספרת כי המחבל שהחזיק בה בשלשלאות בחדר חשוך, ובמשך שלושה שבועות הטריד אותה ותקף אותה מינית, וכי ניסיונותיה לגרום לו להפסיק עלו בתוהו. היא מתארת את תחושת חוסר האונים כשהושארה לבדה עם הגבר שתקף אותה, תלויה בו למזון ולשתייה, ללא כל דרך להתגונן. במשך זמן רב הייתה כלואה בחדר החשוך, עד שהועברה לדירת מסתור אחרת, שבה סבלה מהתעללות פיזית קשה. סיפור חטיפתה והזוועות שחוותה בשבי מתועד בהרחבה בסרט "עמית סוסנה מדברת", שיצר בן שני לתוכנית "עובדה".
הסרט זעקות ואז שתיקה עוסק גם בפסטיבל הנובה, אחד המוקדים המרכזיים לפגיעות מיניות. טלי בינר, שורדת הטבח בנובה, מספרת בסרט על הקולות ששמעה ממקום מחבואה באותו היום. היא התחבאה עם כמה חברים בתוך קמפר נטוש שהיה במתחם הפסטיבל. מכונסת בתנוחת עובר, שכבה במשך שעות והקשיבה לזוועות שהתחוללו סביבה – נשים שצרחו ללא הפסקה, מפצירות בתחנונים שיחדלו לפגוע בהן, עד שזעקותיהן הושתקו בירי.
טלי הבינה מייד שמדובר באונס נשים והחלה לחשוש כי מחבואה ייחשף ושגם היא תיפול קורבן לפוגעים. מכל עבר נשמעו צרחותיהן של נשים שעברו התעללות קשה. היא שמעה גבר מתייפח, מתחנן שוב ושוב למי שפוגע בבת זוגו שיעזוב אותה, בעוד היא צורחת ללא הפסקה. ואז – יריות. שתיקה. לאחר שחולצה, תיארה בינר את המראות שראתה מחוץ למקום מחבואה: גופות נשים שרועות על הקרקע, בגדיהן קרועים, רגליהן מפושקות, וגופן מחולל.
רז כהן סיפר אף הוא את מה ששמע וראה בזמן שהסתתר מהמחבלים בשיחים במתחם הפסטיבל. בשלב מסוים, טנדר של מחבלים התקרב והחנה לא רחוק ממקום מחבואו. רז ראה את המחבלים יוצאים מהרכב, אוחזים באישה, בעוד אחד מהם אונס אותה. האונס נמשך ללא הפסקה, וגם לאחר שדקרו אותה, התוקף המשיך לאנוס אותה. עובדי זק"א שהגיעו לזירות הטבח השונות מעידים בסרט על המראות שנגלו לעיניהם – גופות שעברו התעללות מינית בלתי נתפסת.
עדות נוספת ומטלטלת היא של ערן מסס, שהחליט לצאת מביתו בקריית אתא ולנסוע דרומה לאחר שראה בטלוויזיה את התיעוד המפורסם של טנדר טויוטה לבן עם מחבלים חמושים חולף בעיר שדרות. ערן, חמוש בנשקו האישי, נסע דרומה בניסיון לסייע בחילוץ אזרחים מהטבח. הוא אחראי לאחד הסרטונים המצמררים ביותר מהשבעה באוקטובר; כשנכנס למתחם הנובה בנשק שלוף, הוא אחז גם בטלפון כדי לתעד את מה שהתרחש סביבו. הסרטון שצילם מתעד אינספור גופות של צעירים וצעירות שהגיעו לחגוג. בסרטון נשמע ערן קורא לפצועים להשמיע קול, אך סביבו משתררת דממת מוות. הוא מדווח בקשר על מה שהוא רואה, והסרט מציג את התיעוד המצמרר – גופות הנרצחים מטושטשות, אך המציאות נותרת בלתי נתפסת.
רמי דוידיאן יצא מביתו במושב פטיש, סמוך לאופקים, כדי לנסות לחלץ צעירים שנמלטו מהמחבלים שתקפו את מתחם הפסטיבל. דוידיאן מתאר את המראות שנגלו לעיניו – למעלה משלושים נשים צעירות, עירומות, קשורות לעצים – ללא רוח חיים. גופן חולל באונס והתעללות קשה.
אחת השורדות מהפסטיבל נובה שבחרה להישאר אנונימית העידה כי ראתה מחבלים אונסים אישה בזה אחר זה, מעבירים אותה מאחד לשני, עד שלבסוף כרתו את שדיה תוך כדי האונס ושיחקו בהם. עדויות מסוג זה חוזרות על עצמן ומעידות על השיטתיות שבה בוצעו ההשפלות, ההתעללויות והרציחות.
הממצאים שנחשפים בסרט כוללים גופות שעברו התעללות והשחתה קשה, איברי מין שהושחתו באמצעות סכינים, מסמרים וחפצים חדים, איברים כרותים שהושלכו הרחק מהגופות שנותרו מבותרות. חלק מהגופות נמצאו במצב כה מחולל, עד שלא ניתן היה לזהות אם מדובר בגברים או נשים. גופות שרופות התגלו כשידיהן קפואות בתנוחה מגוננת – עדות לכך ששרפו אותן בעודן בחיים.
העדויות המטלטלות המובאות בסרט, לצד הממצאים שהתגלו בזירות הטבח – במתחם פסטיבל נובה ובקיבוצים – אינם משאירים מקום לספק: המחבלים ביצעו פשעי מלחמה, השתמשו באונס ובאלימות מינית ככלי מלחמה.
אחד האלמנטים העוצמתיים ביותר בצפייה בסרט הוא ההתבוננות בעדים כשהם משתפים את מה שראו. המבט שלהם, שנהפך למזוגג כשהם נזכרים בזוועות שנחרתו בזיכרונם, הדמעות והכאב הנשמע בקולם – כל אלה מעידים על עוצמת הטראומה האישית שחוו מעצם נוכחותם בשדה הקטל שרודף אותם עד היום.
יש לציין שהסרט זעקות ואז שתיקה מטשטש תיעוד גרפי של הזוועות, אך מאפשר לחלק מהעדים להציג את התיעוד הקשה ששמרו בטלפונים שלהם בפני שריל סנדברג, שמתבוננת בגופות המחוללות באומץ, כדי שתוכל להעיד בעצמה על מה שראתה. הרצון לשמור על כבוד המתים ולחסוך מהמשפחות את הסבל שעלול להיגרם מחשיפת התיעוד הוא חלק מהמדיניות שישראל נוקטת במשך שנים שבהן אזרחים ואזרחיות נרצחים בפיגועי טרור.
"סרט הזוועות," תיעוד גולמי בן 47 דקות שנאסף ממצלמות הגוף של המחבלים ומצלמות האבטחה בקיבוצים במהלך טבח השבעה באוקטובר, הוקרן בהקרנות פרטיות בפני עיתונאים, דיפלומטים ומנהיגים ברחבי העולם, אך לא נחשף לציבור הרחב בארץ ובעולם, בשל החשש שהצפייה בו תגרום לטראומה קשה מנשוא. הסרט מציג תיעוד מהטבח, ובו 139 מעשי רצח, עינויים והשחתת גופות. קטעי הווידאו ממצלמות הגוף של מחבלי חמאס כוללים תכנים גרפיים קשים: גופות שרופות, ובהן תינוק, אזרחים שהוצאו להורג, עריפת ראשים וביתור גופות, השלכת גופות לאשפה, חיילים שנרצחו בבסיסים צבאיים והתעללות בבני ערובה. מתוך כבוד למשפחות הקורבנות, הסרט אינו כולל תיעוד של מקרי אונס, אלא רגע אחרי, שהעדויות הוויזואליות אינן מותירות ספק בנוגע למעשים שאירעו.
הדרישה הציבורית בעולם לחשוף את תיעוד הרצח והאונס כדי "להוכיח" את שאירע, ולא להסתמך רק על עדויות, ממשיכה לעורר דיון אתי נוקב בישראל. תומכי פרסום "סרט הזוועות" טוענים כי הצגת התיעוד האכזרי תסייע בגיבוש תמיכה בינלאומית במאבקה של ישראל, ותספק ראיות חד־משמעיות לזוועות שחמאס ביצע. לדעתם, חיוני שהעולם ייחשף לפשעים הללו באופן בלתי אמצעי. מנגד, מתנגדי הפרסום מזהירים כי חשיפת הציבור הרחב לתיעוד הגרפי עלולה לגרום נזק נפשי כבד, להעמיק את כאבן של המשפחות השכולות ולגרום לטראומה קולקטיבית. מומחי בריאות הנפש התריעו מפני הסכנות הכרוכות בצפייה בתכנים אלה.
בעוד ישראל נמנעת מלקדם קמפיין הסברה גרפי אגרסיבי, חמאס משתמש בתיעוד לא מטושטש של גופות נשים וילדים כדי לזעזע את העולם ולבסס את הנרטיב הכוזב שלפיו ישראל מבצעת רצח עם בעזה. בינואר 2024 העלה מערך ההסברה הלאומי של ישראל אתר אינטרנט ובו חומרים קשים המתעדים את הזוועות. האתר, המיועד בעיקר לדעת הקהל הבינלאומי, זמין לצפייה מחוץ לישראל.
בדצמבר 2023, פרסם ה"ניו יורק טיימס" תחקיר מעמיק החושף עדויות מזעזעות על מעשי אונס ואלימות מינית שביצעו מחבלי חמאס במהלך מתקפת ה-7 באוקטובר. התחקיר, שהתבסס על ראיונות עם יותר מ-150 עדים, אנשי צוות רפואי וגורמי אכיפת חוק, זיהה לפחות שבעה אתרים שבהם התרחשו תקיפות מיניות, בהם מתחם פסטיבל הנובה, בסיסים צבאיים וקיבוצים סמוכים. התחקיר מדגיש כי התקיפות המיניות לא היו אירועים מבודדים, אלא חלק מדפוס אלימות שיטתי שביצעו מחבלי חמאס באותו יום.
במרץ 2024 פרסמה שליחת האו"ם לענייני אלימות מינית, פרמילה פאטן, דו"ח החוקר את השימוש באלימות מינית ככלי מלחמה על ידי חמאס במהלך התקיפה. הדו"ח מצא עדויות ברורות ומשכנעות לכך שבוצעו מעשי אלימות מינית, כולל אונס, עינויים מיניים ויחס אכזרי ומשפיל כלפי אזרחים ובני ערובה. הדו"ח ציין כי במקרים רבים נרצחו הקורבנות לאחר התקיפה המינית, ובחלק מהמקרים תועדו מעשי אונס של גופות נשים.
דו"ח האו"ם והתחקיר ב"ניו יורק טיימס" לא שינו דבר, ונותרו בעינם השתיקה, ההכחשה ולעיתים אף הצדקה מצד ארגוני זכויות האדם וארגוני הנשים, שנמנעו מהשמעת עמדה חד-משמעית בנוגע לפשעים שביצע חמאס בנשים הישראליות. תחושת הבגידה בקרב נשים אקטיביסטיות בישראל ובקהילה היהודית העולמית – שנאבקו תמיד למען זכויות נשים, נגד אלימות כלפי נשים ונגד השימוש באונס ככלי מלחמה – התבטאה בקמפיין הרשת שתויג MeTooUnlessYouAreAJew#. השלכות השתיקה עדיין ניכרות, ונשים יהודיות מוצאות את עצמן מובדלות ומושתקות.
הסרט מציב שאלות נוקבות על העיוורון המוסרי של המערב בנוגע לטרור הפלסטיני, על ההתעלמות המכוונת של ארגוני זכויות אדם וארגוני נשים ועל השתיקה הרועמת של העולם לנוכח השימוש באלימות מינית כנשק מלחמה. כיצד ייתכן שאונס ועינויים של נשים אינם זוכים לגינוי חד-משמעי? איך, למרות העדויות הרבות והתיעוד המצולם שהעלו המחבלים לרשת בשבעה באוקטובר, יש מי שבוחר להטיל ספק? ומדוע לא דרשו מנהיגי העולם הנאור מהיום הראשון ובאופן מיידי וללא תנאים את שחרורם של החטופים והחטופות שנגררו לגיהינום המנהרות של חמאס?
הסרט זעקות ואז שתיקה הוא מסמך היסטורי חשוב ביותר, והעדויות הקשות המובאות בו משמשות כקולן של הנשים שנאנסו והושתקו בידי רוצחיהן. בסיום הסרט, כאשר הבמאית ענת סטלינסקי פונה אל שריל סנדברג בשאלות, סנדברג מספרת שהעבודה על הסרט והמאבק לחשיפת האמת מעל כל במה אפשרית הם השליחות החשובה ביותר של חייה. הסרט נחתם בתיעוד מתחם הזיכרון לנרצחי פסטיבל נובה, שם נראים דיוקנאותיהם של הצעירים והצעירות שחוו את הבלתי נתפס – והסרט עצמו הוא עדות חיה לכך.
זעקות ואז שתיקה דורש מאיתנו לא להפנות מבט, לא לאפשר לזיכרון להתעמעם, ולא לתת לאמת להיעלם בתוך רעשי ההכחשה וההשכחה.
