הסרט הקצר רוסו (18 דקות) זמין לצפייה בראש העמוד.
* כדי לצפות בסרט, יש לאשר עוגיות YouTube/Vimeo דרך אייקון העוגייה הכחול שבתחתית המסך.
מי שעוקב אחר המסלול היצירתי של במאית הקולנוע אתי ציקו בחמש־עשרה השנים האחרונות, כנראה לא הופתע מזכיית סרטה העלילתי הראשון, נאנדאורי (2025), בחמישה פרסים בטקס פרסי אופיר האחרון, בהם פרס הבימוי היוקרתי. ציקו היא אחד הקולות הצלולים והמרשימים של הקולנוע הישראלי העכשווי. עוד לפני נאנדאורי, הדגימה שורת סרטים קצרים את יכולות הבימוי שלה ביצירת שפה קולנועית טעונה ועתירת רבדים ורגש ובבימוי שחקנים בהופעות שנדמות כאילו הן בולמות בתוכן דחף אדיר המגיע מתוך מעמקים גדולים ובלתי נראים.
רוסו (2021) הוא הסרט הקצר האחרון שביימה לפני נאנדאורי. גם עליו הייתה מועמדת לפרס אופיר, וכן זכתה בפרס הבמאית המבטיחה בפסטיבל סרטי הסטודנטים תל אביב. כמו רבים מסרטיה האחרים, לרבות נאנדאורי, רוסו כולל דמות, שבדומה לציקו, היא בעלת קשר לתרבות הגאורגית או למוצא גאורגי. בסרט רוסו הדמות היא מהגרת עבודה מגאורגיה שעובדת כמנקה בפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב. הסרט העלילתי מבוסס על "רוסו אמיתית", מנקה שציקו פגשה במסדרונות הפקולטה בעת שעבדה בה. לאחר שציקו זיהתה את השפה בפיה של רוסו בעוד זו שוחחה בטלפון בעת העבודה עם בנה הגר בגאורגיה, החלה ההיכרות בין השתיים. ציקו תיעדה ובחנה את רוסו זמן מה באמצעות מצלמה והחליטה לצלם סרט עלילתי שבו תכננה שרוסו גם תשחק. על פי ריאיון עם ציקו בתוכניתו של רן פוגל "חי בסרט" בתחנת רדיו קסם FM106, רצה הגורל והגיעה הקורונה, והמגפה הובילה את רוסו להחלטה לשוב לארצה. אז נקרתה בדרכה של ציקו מעצבת התפאורה טטיה גוגטי שוחט, וללא ניסיון משחק קודם הביאה אל המסך את הדמות במרכז הסרט.
כוחו של רוסו טמון בפשטות הקונפליקט במרכזו. בעודה מתמרנת בין דרישות עבודות הניקיון הסיזיפיות לשיחות טלפון שגרתיות עם בנה לאו, הנמצא הרחק ממנה בגאורגיה, רוסו פוגשת את גיורגי, עובד תחזוקה בפקולטה, שבעצמו הגיע מגאורגיה לפני שמונה שנים, בגילומו הנוגע ללב של הבמאי דובר קוסאשווילי. רגע לאחר שגיורגי והיא מדברים לראשונה, רוסו זוכה לעוד שיחה מלאו, המספר בבכי תמרורים שצריך לאסוף אותו מבית הספר, ואין מי שיעשה זאת.
לכאורה אירוע קטן, אבל אופן החקירה והפיתוח שלו בסרט מהדהדים סוגיות עומק של אימהות, זרות, הגירת עבודה והיררכיות מקצועיות וסוציו־אקונומיות. הסוגיות עולות על פני השטח כבר בשניות הראשונות של הסרט. על רקע מופעי הגרפיקה והלוגואים של קרנות התמיכה, עוד לפני שנראה כל דימוי קולנועי, אפשר לשמוע מים יורדים באסלה. דווקא כנגד השמות המכובדים של המממנים הגדולים של אמנות הקולנוע בישראל, ציקו בוחרת להשמיע צליל שמזוהה עם הנמוך והבסיסי ביותר, עם צרכים גופניים, כאילו היא באה להזכיר לנו: גם יוצרי אמנות מחרבנים, ויש מישהו שצריך לנקות אחריהם.
ניתן ללמוד רבות מהאופן שבו רוסו מיוצגת בפריים הפותח את הסרט: צוהר דקיק, המאפשר בקושי הצצה לתוך אחד מתאי השירותים, והממוקם בערך בשליש השמאלי של המסך, חושף רק פס, חתיכה צרה ובלתי מזוהה של גוף עטוי בגד לבן. הפנים מוסתרות והישבן מורם מעלה בעוד שהגוף מתכופף לנקות את האסלה. במקביל, שתי נשים שזה עתה נשמעו מתלוננות על מצב השירותים יוצאות מהתאים. הבולטת שבהן, המשוחקת על ידי היוצרת, העורכת והשחקנית שי־לי עטרי, נעמדת ארוכות מול המראה ושוטפת ידיים. השחקנית עטרי שכלה את בעלה ואבי בתה במתקפת מחבלים על ביתם בקיבוץ כפר עזה בזוועות השבעה באוקטובר 2023. בעת צילומי רוסו, שקדמו לאסון, היא כבר הייתה מוכרת לציבור בזכות השתתפותה בפרויקטים קולנועיים וטלוויזיוניים מצליחים. עובדה זו, לצד מיקומה במרכז המסך, תורמת לתחבולה הבאה לשכנע את הצופה שרוסו, אותה מנקה שנמצאת שם בצד, היא רק הפרעה בזווית העין, צקצוק קל ומקרי בסרט על מישהי אחרת, ובוודאי לא מי שאמורה בכלל להיות דמות ראשית. הפריווילגיה המעמדית והמקצועית מומרת כאן בפריווילגיה להיראות. רק השתהות המצלמה בחדר השירותים לאחר שעטרי עוזבת אותו מאפשרת לצופה לזהות את רוסו כדמות הראשית האמיתית, תוך שהיא רומזת לו על הפרה־קונספציות שמעצבות את עולמו.
מי שמכיר את בניין מקסיקו המאכלס את הפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב עשוי לזהות ממראה חדר השירותים את פני הבניין עוד לפני שרוסו יוצאת החוצה, אל המסדרון שבו צעדו עשרות דורות של יוצרים ואנשי רוח בראשית דרכם. רוסו עוטה חלוק ניקיון לבן. על גבו אותיות הענק השחורות "עובד קבלן" זועקות את המעמד הארעי והפגיע שלה לכל מי שיבחר רק להביט. אבל הסביבה – סטודנטים המתרועעים מחוץ לכיתות הלימוד – אינה מביטה. הצילום החכם לוכד את גבה של רוסו המהלכת במסדרון בלי להראות את פניה, ובמקביל מציג את הסטודנטים ברקע באופן מעורפל ולא ממוקד, וכך מדגיש את הניתוק בין שני העולמות שכמו מתנהלים בקווים מקבילים: זה של הרוכשים להם השכלה באמנות שמזוהה כגבוהה, וזה של האישה שנשכרה כדי לאסוף את אשפתם בעודם מתעלמים מקיומה.
שביבי שיחת הטלפון מלאת מילות האהבה שרוסו מנהלת עם לאו בעת העבודה, שמתוכם עולה שהוא מספר לה על השלג שעומד לרדת, הרחק ממישור החוף הישראלי החם, מאפשרים לנו ללמוד על המרחק שלו ממנה. פיסת שיחה נוספת – על השן המתנדנדת שלו ועל כך שרוסו תראה אותו כשכבר תהיה לו שן חדשה במקומה – מלמדת שלא רק מרחק מפריד בין האם והבן אלא גם הזמן. הבחירה הבימויית האפקטיבית להשמיע רק את צידה של רוסו בשיחה מולידה תחושה נוספת של ניתוק ומציירת את עולמה של רוסו כעולם שבו הקרובים אליה פיזית הם זרים, ואילו האהובים שלה רחוקים. כשאל תוך מציאות זו של מרחק ונתק נכנס גיורגי, האיש הראשון שמביט בה מבין כל שוהי המסדרונות, ניתן להבין מדוע רוסו מתפתה להיענות להצעותיו לבלות זמן יחדיו, על רקע המשבר שחווה בנה, שממנו היא רחוקה מכדי שתוכל לעזור לו.
מיקום הסרט בבניין המאכלס את בית הספר לקולנוע מקבל משמעות חדשה כשרוסו מצטרפת לגיורגי באולם הקרנות סרטים, והם מתיישבים לצפייה משותפת בסרט. אור המקרן הכחול שעוטף אותם בחשכת האולם כמו מגן עליהם מחום השמש שבחוץ, אותה שמש שאנחנו למדים משיחות קודמות בסרט כי שניהם מעולם לא הצליחו להתרגל אליה. עולם החלומות הקולנועי, שהולך יד ביד עם המסורת הרומנטית של בילוי זוגי, כובש את רוסו, וברגע של התמסרות, בעודה חולקת צפייה וכריך עם גיורגי, היא מחניקה צלצול טלפון נוסף מלאו. רגע אחר כך פניה עוד עוטות מבט חולמני בשעת נסיעה במעלית הבניין, עד שהיא מבינה שאיבדה את האוזנייה המשמשת אותה בשיחות הטלפון התכופות עם בנה. בן רגע, החלום נמוג.
חלקו האחרון של הסרט מציג את המחיר שמשלם מי שמעמדו בכלכלה הגלובלית כרוך במיסים גבוהים על חלומותיו. בעוד רוסו מחפשת את האוזנייה בפחים שבמסדרון, צביקה, המסתמן כמנהל העבודה שלה, ניגש אליה בזעם על שהשאירה שקיות אשפה באולם. באותו הרגע שוב מצלצל הטלפון בכיסה. רוסו, שתחושת האחריות כלפי בנה הנטוש דוחקת בה, נזעקת לדבר אל ליבו של צביקה. אולם, מצבה התעסוקתי הארעי של רוסו – שהונדס באופן המונע שייכות לתרבות המקומית, שבה היא אינה אלא כוח עבודה זול – מקשה על רוסו לבטא את עצמה בשפה המקומית. האקט הפשוט של להסביר את המשבר שעימו היא מתמודדת אינו פתוח בפניה, והבוס אינו ממתין ואינו מנסה להבין. בהתפרצות של תסכול, רוסו מטיחה את שקיות האשפה ברצפה. קצת בדומה לרגע שגנבה באולם הקולנוע, גם כאן האקט המרדני של רוסו סודק את שגרת העבודה המונוטונית שהיא נדרשת לקיים. בתגובה, צביקה מסלק אותה הביתה ודורש בשיחת טלפון עם עובדת אחרת בשם אירנה שתבוא לפנות את השקיות שרוסו השליכה. זה כנראה אינו מקרה שנבחר לאירנה שם שאינו צברי – תזכורת לקלות הבלתי נסבלת שבה עובדת זרה אחת נתפסת כמי שיכולה להיות מוחלפת בן רגע בזרה אחרת. את יתר ההשלכות של מעשה המרד יגלה מי שיצפה בסרט עד סופו. סרטים רבים – קצרים וארוכים כאחד – כבר נעשו על מהגרי עבודה, ובחנו את המורכבויות של אי־השוויון בבסיס שוק העבודה הגלובלי, המסתמך על העתקת אזרחי מדינות עולם שלישי למדינות עולם ראשון. רוסו מצליח להציע לנו מבט ייחודי, רגיש וביקורתי – בזכות מסגור הנושא בעולם הקולנוע; בזכות הבעת געגוע לגאורגיה תוך יצירת היכרות דקה ועדינה עם המציאות הגאורגית (אף שזו מציצה רק דרך מילים ספורות); בזכות תצוגת המשחק המצוינת של גוגטי שוחט; ובזכות הבניית מהלך רגשי מורכב של אישה במעמד שקוף, הנקרעת לא רק בין שתי מדינות, אלא גם בין חובותיה כמהגרת עבודה ואם אוהבת שנותקה מבנה היקר, ובין צמא לחופש ולחיבה אנושית.
