הווידאו ארט בחזרה על מחזה החזיונות זמין לצפייה בראש העמוד.
עבודת הווידאו של היוצרים ניר עברון ועומר קריגר בחזרה על מחזה החזיונות נוצרה בשנת 2014 בעקבות יוזמה של האוצרת והמנהלת של הגלריה בקיבוץ בארי, ד"ר זיוה ילין. באותה תקופה השתתפה הגלריה באשכול של שבע תערוכות בשם "במדבר דברים", שהתקיימו בקיבוצי הדרום ובמוזיאון הנגב.
עברון וקריגר, שמלווים זה את זה ביצירה שנים רבות, החליטו לשתף פעולה עם יוזמתה של ילין והציעו סרט בסוגה שבין סרט דוקומנטרי לעבודת וידאו. הם ביקרו בקיבוץ בארי באותה שנה וערכו מחקר על ההיסטוריה שלו, ובפרט על אמנות שנוצרה בקיבוץ ועל האמנים המתגוררים בו. הם בחרו לשתף את חברי ואמני בארי במחקר ובסרט מתוך נקודת מוצא דוקומנטרית החוקרת את מהות הקיבוץ במובן הרחב האונטולוגי וכמקום שאוצר בתוכו סתירות מהותיות: מצד אחד הקיבוץ מבוסס על רעיון אוטופי מרהיב ומרגש, ומצד אחר גלומה בתוכו האפשרות של התפרקות השיתופיות; מצד אחד הוא מרחב שורשי הקשור בעבותות לפוליטיקה, היסטוריה ומודרנה של הציונות, ומצד אחר הוא ביתם הפרטי והאישי של משפחות רבות בהווה; מצד אחד הקיבוץ מנהל דרך חיים מופתית המלאה תקווה וחזון, ומצד אחר הוא רווי מלנכוליה של סוף עידן הקיבוץ ושוכן על גבול רצועת עזה.
התייחסויות אלו להוויה הקיבוצית בכלל ולבארי בפרט הובילו להצהרת הכוונות החזותית של העבודה, שהתמקדה בתרבות החומרית והחזותית של קיבוץ בארי, לדוגמה בהצגת האדריכלות של חדר האוכל, בית העם והאמפיתיאטרון והעיסוק בהיסטוריה של אמנות ותרבות בקיבוץ כאוונגרד חברתי ופוליטי.
במהלך המחקר צפו קריגר ועברון בעשרות סרטי ארכיון שצולמו בקיבוצים, ביניהם סרטי חגיגות וטקסים המשקפים חיי רוח וחומר המבוססים על יצירה שיתופית. השניים חיפשו את האמנים הפעילים המתגוררים בקיבוץ, וכך הגיעו למשורר אנדד אלדן, שחיבר ספרי שירה, ליברטואים של טקסים קיבוציים ומסכתות, והיה שנים רבות המורה לתנ"ך וספרות של דורות רבים בקיבוץ.
הם מצאו בספריו שיר ששימש עבורם כבסיס לסרט וביקשו מחברי קיבוץ שיקראו אותו כפסקול ברקע צילומי רחפן המשוטט בקיבוץ. הרחפן היה בחירה אסתטית ותמטית מודעת לעצמה מכיוון שיישובי עוטף עזה ושמי בארי היו מלאים ברחפני התצפית של צה"ל שזמזמו יום ולילה, ובסרט הם חלק מהחוויה האודיו-ויזואלית של המקום.
העבודה הוצגה בפברואר 2014, כחצי שנה לפני מבצע "צוק איתן", והיא נפתחת ומסתיימת בצילומים של העיר עזה וקו הגבול. כבר כשהוצגה היה בה ממד נבואי. ניבוי העתיד בעבודת אמנות והאופן שבו העבודה פועלת קוגניטיבית ורגשית על הצופה העסיקה חוקרים ושוחרי אמנות רבים. היכולת של האמן לתפוס את הרגע העתידי בחיי אומה או קולקטיב היא איכות ייחודית ומרגשת שמתלווים אליה סקרנות, מסתורין וסוד.
חוקר תולדות האמנות היהודי-אוסטרי ארנסט גומבריך עסק במאה ה-20 בחיבור שבין היסטוריה לאמנות וביכולתה של האמנות לנבא את העתיד לכאורה. על פי גומבריך, בחוויה של הצופים ביצירת אמנות מתרחשת פעילות קוגניטיבית ורגשית מרתקת: הם רואים את היצירה, וזו מניעה את זיכרונותיהם וחוויותיהם במטרה לבחון את מחשבותיהם על העבר, ההווה והעתיד שלהם. ביחס לעתיד, אומר גומבריך, עבודת האמנות יוצרת עבור הצופים אפשרויות שחלקן מאשררות את צפונות ליבם – פחדיהם או תשוקותיהם – שמוקרנים חזרה מהצופים אל עבודת האמנות ויתבררו או יאושררו רק בעתיד לבוא.
בצפייה בבחזרה על מחזה החזיונות יש צירי זמן מרובים הקשורים גם בהשלכה הרגשית והקוגניטיבית של עשור בקיבוץ בארי בין 2013 ל-7 באוקטובר 2023, יום טבח החמאס, וגם בעבר ובעתיד של הקיבוצים ומדינת ישראל. המשמעות של "בחזרה" בשם העבודה היא ככניסה לחדר חזרות של עבודת אמנות וגם חזרה לחיזיון – עבר ועתיד, חזון ותעתוע.
בזמן הצילומים בשנת 2013 ביקשו קריגר ועברון מחברי קיבוץ בארי לקרוא את שירו של אלדן בעודם שומעים באוזנייה את אלדן קורא את השיר והם חוזרים אחריו:
בַּחֲזָרָה עַל מַחֲזֵה הַחֶזְיוֹנוֹת שֶׁלּוֹ חָזְרָה זוֹכֶרֶת עֲזִיבָתוֹ בַּזְּרִיחָה
בִּזְבּוּז הַזְּמַן לַזְכּוֹת בְּאָזְנוֹ זֵהָה לַזְּמַן שֶל הַזַּבָּן לִזְכּוֹת בִּזְהָבוֹ הַמְזַלְזֵל
צִוָּה עַל הַצָּב לָרוץ וְאָז לַעְצֹר לְצִדּוֹ צָעַד
וְצֵרַף עִצּוּרִים אוֹצָרוֹ שֶׁנּוֹצַר מִקֶּצֶב שֶל צַעַד צַעַד
מִן הַבִּצָּה בֵּין הַצְלָעוֹת צָפָה וְיָצְאָה זוֹ שֶׁצָּלְלָה בְּךָ
וְאַתָּה עָצוּר לֹא צוֹעֵק צָד אֶת הַצּוּרוֹת הַמִּתְרוֹצְצוֹת בַּחוּץ
בקטע זה, שבפתיחת השיר, אפשר למצוא את צירופי ההגאים המיוחדים שאלדן חיבר עם שימוש מכוון ומוגבר באותיות ז', צ', ע', א', שדומות זו לזו בחלוקה לזוגות: ז' קרובה לצ' וע' לא'. כמו כן, בחלקיו השונים של הבית יש שימוש חוזר באחד העיצורים בכל מילה באופן שיוצר חזרתיות על אותו צליל במילים שונות – במקרה הזה, ז' וצ'. החזרתיות וצירופי ההגאים הללו בעברית מאלצים את הדובר לעשות פעולה פיזית בעת הדיבור: להעלות את האוויר מהלוע אל הלשון, שמקישה על השיניים. זו פעולה קשה לדובר העברי המודרני, שנמנע בדרך כלל מחיבור חוזר ונשנה של הגאים אלו מסיבות של קושי בהגייה.
אנדד אלדן מבקש מהקורא לעשות תרגיל לשוני ולחוות באמצעותו את השלד של השפה העברית וההגאים שלה, בדומה לשירי ילדים מתקופת קום המדינה, שבהם יש תרגיל לשוני הממוקד באות, מילה או הגה מהשפה העברית כדי שילדים יוכלו ללמוד ולשנן אותם בקלות.
האירועים שאלדן כותב עליהם רחוקים מהוויית השנים הראשונות בחייו של ילד, וניכר שנכתבו מתוך פרספקטיבה רבת שנים ממרומי גילו על יחסים בין בני אדם, טבע ודומם. אלדן עומד על הקשר וכן על הדיסוננס בין חיי הרוח הספרותיים והאמנותיים של קיומו הפרטי והאישי לבין חיי הטבע החקלאיים, הקיבוציים והשיתופיים:
בִּפְנִים חַף מִנַּפְתּוּלֵי חֵרוּף בְּפֶתַח נֶפֶשׁ נִפְשַׁעַת וּפְגוּעָה
כְּצֶמַח צֵל צוֹמֵחַ לְאַט נִמְחָץ מֵעַצְמִיוּת יֶתֶר מִצֹּרֶךְ רַךְ
לֹא לְהָרִיץ נֶחֱרָץ מִדַּי לֹא לַחֲרֹץ בַּצְּפוּנִים מְקֻצָּצִים בַּעֲצִיצִים
שֶׁהִצַּבְתִּי לְהִתְעַצֵּב בֵּין עֵשֶׂב לְסֵפֶר מֵרִפְיוֹן לְפַזֵּר עָפָר עַל דַּף
הַסּוּפָה הַמְדַפְדֶּפֶת בִּי נִפְרַַעַת בְּנָפְלִי קוֹטֶפֶת בֵּין עֲנָפַי אֲפַרְסְמוֹן בִּפסְוּקַי
המספר בשיר חושף את נימי נפשו וכמו מפרט את פעולות ההישרדות שהוא מבצע בחיי היומיום כדי למצוא את האיזון בין חיי הרוח לחיי החומר. חברי הקיבוץ קוראים כמקהלה של אינדיווידואלים, ונשמעים בו זמנית כקולו של קולקטיב וקולם של יחידים. בסוף העבודה נשמע קולו של אנדד אלדן עצמו כקולו של היחיד על רקע פניהם של חברי הקיבוץ. עברון וקריגר צילמו את חברי הקיבוץ הקוראים את השיר ויצרו דימוי המורכב מפניהם של כל המשתתפים בנפרד וגם דימוי קולקטיבי שבו פניהם של חברי הקיבוץ שולבו יחד, זה על גבי זה.
כיום, לאחר טבח החמאס ופשעי המלחמה שבוצעו בחברי הקיבוץ, בבתיהם, במרחב הציבורי, הפרטי והחקלאי של הקיבוץ, העבודה מקבלת קונוטציות נבואיות שמדגישות את ההרס והחורבן של הנפש והגוף. המילים הפרטיות של אנדד אלדן פוכרות את הלב הקולקטיבי של קהילת בארי והופכות לטקסט לאומי בחייה של ישראל כולה.
בשיחה עם עברון וקריגר הם מעלים את האפשרות שהסרט נצפה ומתפרש היום באופן אייקוני ומונומנטלי על הזוועה והחורבן בלבד, ואילו הניואנסים והעדינות שקיימים בסרט על היופי, התקווה וההבטחה בחיי הקיבוץ ייעלמו לגמרי. הרמות השונות של הזיכרון המיוצגות בסרט – עבר, הווה ועתיד – מייצגות ריבוי קולות, רעיונות ורגשות מורכבים כלפי הריאליזם האידאולוגי הקיבוצי שמובע באמנות שבדרך כלל נעשתה בו.
יצירתם של קריגר ועברון שייכת למסורת מכובדת של אמנים במרחב הציבורי, שלה משמעויות חברתיות ושאינה משאירה את הדיון בקולקטיב רק להיסטוריונים ופוליטיקאים, אלא כוללת בו גם את החברה האזרחית. הדבר ניכר בפניהם של חברי הקיבוץ המשתתפים בסרט. מצמרר לגלות שאחד המצולמים, חגי אבני ז"ל, חבר כיתת הכוננות של בארי, נרצח בלחימה על הגנת הקיבוץ. הרקמה החברתית והקולקטיבית של קיבוץ בארי נפרמה, לא בגלל רפיון השיתופיות הקיבוצי או הכלכלי, אלא בגלל הטבח שביצע חמאס.
מאז 2014 הוצג הסרט במוזיאון הרצליה בתערוכה "שירת המקהלה" שאצרה מעיין שלף ובגלריה circle 1 בברלין. בגלריה הוצגה העבודה בתערוכת יחיד של קריגר ועברון, כולל סרט שאורכו מעל שעתיים שהשניים ערכו מייצוגי הקיבוץ בקולנוע העלילתי והתיעודי כאחד. מאז ה-21 באוקטובר, ארבעה עשר ימים בלבד לאחר הטבח, מוקרן הסרט, שסוּּקר בהרחבה בעיתונות הישראלית והבינלאומית, במוזיאון היהודי בברלין. בסוף השבוע האחרון (17–19 בנובמבר) הוא הוקרן במוזיאון Maxxi ברומא, ובחודשים הקרובים הוא יוצג גם בלונדון, פרנקפורט וערים נוספות.
אוצרת התערוכה ד"ר זיוה ילין שרדה את הטבח והעבירה את עבודות הגלריה ששרדו לבית רומנו בתל אביב. אנדד אלדן בן ה-99 ואשתו שרי בת ה-88 שרדו את הטבח והועברו למגורים זמניים יחד עם חברי קהילת קיבוץ בארי שנותרו בחיים. בשיר נוסף של אלדן הוא כותב:
עַל קִירוֹת בְּאֵרִי כָּתַבְתִּי קוֹרוֹתֶיהָ
מִמְּקוֹרוֹת וּמַעֲמַקִּים קְרוּעֵי קֹר
עֵת קָרְאוּ אֶת הַקּוֹרֶה בַּכְּאֵב וְאוֹרוֹתֶיהָ
נָפְלוּ לַעֲרָפֶל וַאֲפִלַּת לַיְלָה וִילָלָה כְּמָקוֹר
לַתְּפִלָּה כִּי נָפְלוּ יְלָדֶיהָ וְדֶלֶת נְעוּלָה
לְרַחֲמֵי שָׁמַיִם נוֹשְׁמִים שְׁמָמָה וּשְׁכוֹל
הוֹרִים לְלֹא רַחֲמִים מִי יְנַחֵם כִּי קְלָלָה
לוֹחֶשֶׁת אַל טַל וּמָטָר וּמֻתָּר לִבְכּוֹת לְמִי שֶׁיָּכוֹל
יֵשׁ שָׁעָה רוֹחֶשֶׁת חֹשֶׁךְ אַךְ יֵשׁ שַׁחַר וְהִלָּהּ
הווידאו ארט בחזרה על מחזה החזיונות זמין לצפייה בראש העמוד.
