הסרט הדוקומנטרי מיני-דיוי זמין לצפייה בראש העמוד.
הרבה לפני הטלפונים החכמים ולפני הרשתות החברתיות יצרו הילדים והילדות של שנות השמונים והתשעים סרטונים חובבניים. הם עשו זאת במצלמות הביתיות דיוי ומיני-דיוי והרחק מעיניהם הביקורתית של ההורים, במרחב אישי ופרטי שאִפשר להם להתנסות בעיצוב דמויות צבעוניות ולטשטש ללא מחשבה עמוקה הגדרות מגדר. פשוט לעשות. פשוט לשחק.
התבוננות אחורה על גיל ההתבגרות היא נוסטלגית באופייה ומתעלמת בין השאר מההסתרה שנדרשים לה מי שהיו בילדותם ובנעוריהם חריגים חברתית, מי שחרגו מהנורמה, ובכלל זה הנורמה המגדרית; בשנות השמונים והתשעים, השנים שבהן צולמו סרטונים ביתיים בדיוי ומיני-דיוי, ילדים שהרגישו חריגים קיבלו מסרים ברורים שאין פתיחות לדרך חיים אחרת, הומו ולסבית היו קללות ולא נושא שיחה עם החברים וההורים, והיציאה מהארון נדחתה לגיל מאוחר הרבה יותר.
שאולי מלמד, במאי הסרט הדוקומנטרי מיני-דיוי, התחיל לתעד את עצמו ואת חבריו בשנות התשעים בגיל שתים-עשרה, אחרי שאביו נפטר. בשנת 2019 הוא צפה בקלטות וניסה להבין משהו חדש על עצמו לפני שיצא מהארון. הוא מצא בהן את נקודת המבט של ילד על סף גיל ההתבגרות שכבר אז הרגיש שונה מחבריו, וזיהה בסרטונים סימנים ראשונים לזהותו המינית. שאולי ביקש מחברים בקהילה הלהטב"קית שצילמו את עצמם בילדותם בשנות התשעים לאפשר לו לצפות בסרטיהם כדי לבדוק אם גם בסרטי הילדות שלהם, בדומה לסרטיו, אפשר לראות את ניצני הזהות המינית שלהם.
בסרט מיני-דיוי שזורים סיפוריהם של כמה מחברי הקהילה: שאולי מלמד עצמו; טום אוריה, שגדל בחלק החרדי של צפת ותיעד את תהליך גילוי הזהות המגדרית שלו; בתי, בת לילידי איראן, שתיעדה את קשריה האינטימיים עם חברותיה; ורומיה, שתיעדה את ניסיונות הדראג שלה. הסרט עוקב ברגישות אחר המפגש של הדמויות בהווה עם ילדותם, המתועדת בחופשיות ובתעוזה. הוא מספק מבט לנבכי נפשם הרגישה של הילדים במסעם לגילוי עצמי ואת הכמיהה לקבלה בזמן שהם מסתתרים בארון כדי להגן על עצמם. הסרט מזכיר גם את פשע השנאה שזעזע את המדינה בברנוער בתל אביב, שבו נכחה אחת הדמויות בזמן הרצח, ואת ההשפעה הטראומטית של האירוע על המצולמים.
אחד מהרגעים הנוגעים ללב מתרחש בתיעוד של שאולי, שמשתתף בתוכנית נוער בניקולדיאון: במהלך ריאיון שהוא וכמה בני נוער מקיימים עם עברי לידר שאולי מעז לשאול אותו באיזה גיל הבין שהוא הומו. עברי משיב שכנראה כבר בגיל שלהם. הדיון הפתוח בטלוויזיה עורר סערה בקרב הורים רבים, והם שלחו תלונות לערוץ הטלוויזיה על התכנים המוצגים בו.
הבמאי שאולי מלמד משתף: “ככל שהתעמקתי בעבודה על הסרט הבנתי שמצאתי אוצר של קלטות שהוא לא רק זכות, אלא גם חובה. הקלטות האלה מאפשרות לנו לא רק לדבר על מה זה להיות בארון, אלא ממש לראות איך זה נראה מבפנים. לכן במקביל להפצה המסחרית בישראל התחלתי להפיץ את הסרט גם במרכזים לנוער גאה ברחבי הארץ. אני פוגש בני נוער שנמצאים עמוק בארון, והסרט נותן להם תקווה אמיתית. לפני שבועיים סיפר לי נער בבית ספר תיכון שאחרי שצפה בסרט בכאן 11 הוא קיבל אומץ לצאת מהארון. זה היה רגע של התגשמות חלום. בשביל זה עשיתי את הסרט.
“כאן בישראל אנחנו נלחמים בהומופוביה גם בקהילות ליברליות לכאורה. יש פה הרבה אנשים שבשם הדת חושבים שזה בסדר לנקוט אלימות או להפעיל סנקציות נגד להטב”ק. אנשים שטוענים שהם ליברליים מבקשים ממני לא לדבר עם בני נוער על נטייה מינית ומגדר כדי לא להכניס להם רעיונות לראש. אני כל הזמן מדגיש בהקרנות כמה חשוב לדבר על הנושאים האלה עם נערים ונערות, גם כאלה שמתמודדים עם שאלות של נטייה מינית ומגדר וגם כאלה שלא. מחוץ לתל אביב התנאים של הקהילה הלהטב"קית ממש עלובים, יש הרבה מקומות שצריך להיות מאוד אמיץ כדי לא להסתיר את זה. לכן אני מאוד גאה שהסרט נכנס לתוכנית הלימודים של הארגון הישראלי הגדול להסברה להטב"קית ויעבור בין מורים, הורים ותלמידים בבתי ספר ברחבי ישראל”.
הסרט הדוקומנטרי מיני-דיוי זמין לצפייה בראש העמוד.
