המעצב והאוצר טל ארז ממליץ על ביקור במוזיאון קרולר-מולר שבהולנד:

מוזיאון קרולר-מולר (Kröller-Müller Museum) שבהולנד היה הפתעה גמורה עבורי בשתי הפעמים שביקרתי בו, במרחק שלוש עשרה שנים זאת מזאת. המוזיאון, החבוי בלב פארק לאומי במרחק שעה מאמסטרדם, הוא ביקור חובה.

ההגעה למוזיאון היא חלק בלתי נפרד מהחוויה שהוא מציע: ליד בקתת השומר, שתוכננה על ידי משרד האדריכלים ההולנדי MVRDV, מחכים אופניים לְבָנים בגדלים שונים לבני כל גיל וללא תשלום. עם הרכיבה מתחילה צלילה לימינאלית לסיפור שנמצא במתח שבין טבע לתרבות. חמש-עשרה דקות של דיווש בשבילים המתפתלים לסירוגין בין עצים ושדות צחיחים משילה מאיתנו כל זכר לקונטקסט של החיים שמהם הגענו לכאן. הדרך בטבע תסתיים בגדר, שלרגע לא נבין בין מה למה היא מפרידה. לבסוף, לאחר הקפה לא קטנה כדי למצוא את שער הכניסה, נשאיר את האופניים בחניון נוסף. מהחניון נפסע אל רחבת הכניסה למוזיאון, שנוסד בשנת 1938 על ידי אספנית האמנות הלן קרולר-מולר. האספנית הייתה בין הראשונים שזיהו את הפוטנציאל של ואן גוך, ואכן, במוזיאון אוסף אדיר מיצירות האמן, שני בהיקפו רק לאוסף מוזיאון ואן גוך.

אך בעיניי הסיבה לבקר במוזיאון היא לאו דווקא ואן גוך. מעבר לרחבת הכניסה מרופדת הדשא ומשובצת הפסלים ניצב אגף התערוכות, שתוכנן על ידי האדריכל וים קוויסט. האגף הוא מופת של אדריכלות הולנדית בפני עצמו: בלוקים חשופים, ברזל שחור, פרטי תאורה מבריקים – ביטויים מובהקים של הרישול המוקפד והישירות שההולנדים מתמחים בהם. במבנה מוצגות תערוכות מתחלפות מצוינות של אמנים ותיקים ועכשוויים, כמו גם תערוכות תמטיות. כולן אצורות לעילא ומוצגות בקפידה, וחלונות המבנה ממסגרים בקומפוזיציות חדות ומפעימות פנים וחוץ, דו-ממד ותלת-ממד השזורים אלה באלה.

רגעי השיא של המוזיאון מגיעים כאשר פוסעים אל תוך גן הפסלים. בפתחו הגן מטופח ומוקפד. באגם צפים פסלים, ובמדשאה מתנשאים אחרים בגאון. אין בין הפסלים קשר של תקופה או סגנון, ועם זאת הבחירות מדויקות. ככל שמעמיקים אל תוך הגן נעלם המרחב המוקפד ומשתלט היער. גם בו חבויים פסלים של פסלים בעלי שם – מרודן דרך הנרי מור ועד פונטנה אולדנבורג וליסהוט – פביליונים, מרחבים וגלריות. הגבול בין טבע לתרבות מיטשטש ונעלם לחלוטין, והשניים מתיישבים יחד כאילו כך נברא המקום מלכתחילה.

שוטטנו במוזיאון שעתיים, ואלה יכלו להפוך בקלות לחמש לולא הגיעה שעת הסגירה. איבדנו את הזמן ואת המרחב. הדיווש לרכב קשר אותנו ברכות חזרה למציאות, כאילו הדרך מרחמת עלינו, מונעת מאיתנו את המבט אל החניון ממש עד הרגע האחרון, יודעת שבקרוב נוכה במלוא העוצמה מהמאבק בין הסביבה הטבעית ובין זו שהיא מעשה ידי אדם.