הסרט הקצר הצדקה (20 דקות) זמין לצפייה בראש העמוד.
הסרט הקצר הצדקה, של היוצר תום שובל משנת 2016 מתחיל בשוט ארוך: מול המצלמה יושבת בבית קפה תל אביבי אישה לבושה מעיל אדום. לאחר שניות ארוכות היא קמה ויוצאת מבית הקפה. המצלמה אינה זזה, ורק פנייה למלצרית אוף-סקרין מעידה שנקודת המבט של המצלמה היא של דמות, ואינה שוט אובייקטיבי. המבט מוסט לעבר אישה שהולכת ברחוב ונושאת על גבה ילקוט של ילדה. כאן מתחלפת לראשונה נקודת המבט, תחילה מאחורי ראשה, ואחר לקלוז אפ של תמרה (הדס ירון), שאת נקודת המבט שלה חלקנו עד כה.
האישה הזרה מפיגה את בדידותה של תמרה כשהיא מבקשת עזרה כספית כי ארנקה נגנב – שנים-עשר שקלים בדיוק כדי שתוכל לחזור לביתה בלוד. לאחר מספר שאלות תמרה משתכנעת ומוסרת לה בדיוק את הסכום שביקשה. כשתמרה יוצאת מבית הקפה ומגיעה לרכבה שבחניה, היא רואה את האישה ומתחילה לעקוב אחריה. להפתעתה היא מגלה שהאישה מבקשת נדבה מאנשים נוספים ובתואנות שונות. תמרה מתחילה לעקוב אחרי האישה כדי לנסות להבין מי היא, מהיכן היא ומדוע הנדבה שנתנה לה לא הספיקה.
כידוע, הקולנוע הוא כלי מציצני. במהותו, הוא נוצר כדי לספק לצופים הצצה אל חייהם של אחרים. כבר חלק מהסרטים המוקדמים הדגישו את יכולתו של המבט – גם הקולנועי, כלומר של העולם בסרט, וגם של הצופים, שזוכים לראות דימויים שעין האדם אינה יכולה לקלוט, או נאסר עליה – מוסרית או חוקית – לראות. הפעולה ה"אסורה" שהקולנוע עושה ממזגת בין מבט הצופים ומבט הדמויות וכך קושרת ביניהם.
קשירת המבט, המציצנות, היא כלי אטרקטיבי עבור יוצרים רבים, ובאמצעותה הם יוצרים מתח קולנועי שמחבר בין המעשה ה"אסור" לבין הדחף האנושי לראות. במותחנים של יוצרים רבים, מאלפרד היצ'קוק ועד דיוויד לינץ', מצליחים היוצרים לקחת את הצופים למסע אל נקודות אפלות בנצלם את הדחף של הצופים לראות ולגלות. צורך זה מקרב בין הדמויות שהסיפור מסופר מבעד למבטן ובין הצופים, שמתמודדים עם ההשלכות של פעולת ההצצה. כך, בסוף הסרט הדמויות בסרט מגלות היבטים חדשים על עצמן דרך דחף המציצנות שהניע אותם לחצות אל מעבר לאסור. דרך קשירת המבט, גם הצופים עצמם חווים גילוי זה, שיכול להעיד על הדחפים המודחקים והנסתרים ביותר שלהם.
סרטו של שובל נשען על עקרונות אלו, הדוחפים את תמרה לגלות מי היא מבקשת הנדבות, לעקוב אחריה ולנסות לחשוף אט אט את דמותה. סקרנותה מעוררת כמה שאלות, בהן מה באמת נעשה עם הכסף שאנו נותנים לחסרי ישע (מי מאיתנו לא תהה על כך?)? איך נראה יום בחיי מקבצי נדבות? ועוד.
תמרה (ואיתה הצופים) אינה מגלה משהו מסעיר על האישה: היא מבקשת מאנשים נוספים נדבות; היא עוברת בחנות אלכוהול כדי לאסוף מבעלי החנות מספר קופסאות; היא נוסעת באוטובוס אל הפריפריה; היא מנקה בית כנסת צנוע. לבסוף תמרה מגיעה לביתה וגם המפגש בין השתיים אינו מספק תשובות מפתיעות לגביה. תמרה והצופים נותרים ללא תשובות ממשיות.
בסצנת המפגש תמרה עומדת על סף הדלת, גבוהה ממקבצת הנדבות, שעומדת בתחתית המדרגות. המיזנסצנה מציגה את תמרה כבעלת הכוח והחשיבות. אך במהרה מתהפכים היוצרות, כשמקבצת הנדבות שואלת את תמרה מדוע עקבה אחריה, ומה היא רוצה ממנה. תמרה, שאינה מסוגלת להתמודד עם השאלות, מתעלמת מהן וחוזרת על השאלות שהובילו אותה כל דרכה. אלא שגם מקבצת הנדבות אינה משיבה, אלא רק מרימה מבטה לתמרה ושואלת "ככה את?"
אז השתיים מחליפות מיקום: תמרה יורדת במורד המדרגות ומקבצת הנדבות עולה לפתח ביתה, ומוציאה לתמרה חולצה ארוכה כדי שלא יהיה לה קר. תמרה עוזבת את המקום ומתחילה במסעה הביתה.
היעדר התשובות יכול לאכזב את הצופים, אך למעשה המסע לא נועד להוביל לגילויים על מקבצת הנדבות, מטרתו להוביל את תמרה להביט לתוכה פנימה. אמצעי המבע בסצנת המפגש לקראת סוף הסרט מעידים על הבחינה המעמדית שבמהות הסרט. השאלה שמפנה הקבצנית לתמרה, "ככה את?", חושפת את החלל הרגשי שבחייה של תמרה, וכשתמרה יורדת במדרגות והקבצנית עולה בהן, הן מחליפות את מקומן בפריים ואת מעמדן. היפוך המעמדות מסתיים כשהקבצנית מוסרת לתמרה את הבגד החם וכך מחזירה לה על הנדבה שקיבלה בתחילת הסרט, וגם מבחינה בתמרה עצמה ובצרכיה.
צפייה בסרט בדיעבד לפי הבנה זו תאיר את הפרטים שנשתלו לאורכו: השוט הראשון, שבו חברתה של תמרה מביטה בה בשיפוטיות ועוזבת, חושף את הניכור והריחוק של תמרה. בדידותה הקיומית מושהית כשהיא יוצאת למסע בעקבות מקבצת הנדבות. המסע גורם לה להתעמת עם מעמדה החברתי ומספק הזדמנות למצוא בחייה הבורגניים משמעות. אפשר לראות את השינוי באופן שבו תמרה מתניידת במהלך המעקב: בתחילתו היא מזמינה מונית כדי להתחקות אחר מקבצת הנדבות, ובהמשך היא עולה על אוטובוס לפריפריה, הרחק מאזור הנוחות שלה, מוותרת על מאפייניה המעמדיים.
יכולתה של תמרה לעזוב הכול כדי לעקוב אחר הקבצנית מעיד בין היתר על מעמד כלכלי מבוסס, וגם על הריקנות בחייה. רק קיומו של בן זוג שמנסה להשיגה בטלפון (ונדחק הצידה במהלך המסע) מעיד על קשר אנושי בחייה. בסוף הסרט, כאשר תמרה חוזרת לביתה באוטובוס הומה אדם לבושה בבגד של מקבצת הנדבות, היא מתקשרת לבן זוגה ומשקרת לו על מהלך יומה. עולה השאלה אם היא מנסה לברוח מחייה.
בסצנה זו, האחרונה, ניכרת בפניה של תמרה ההבנה העצמית, וכאן מתגלה הפרשנות הכפולה של שם הסרט – הצדקה. האם הדגש הוא על הצדקה (הנְדָבָה) או על הצדקה (הסבר או נימוק למעשה)? האם העיסוק הוא בשניים-עשר השקלים המניעים את הסרט, והבגד החם שניתן לתמרה בסופו או בתירוץ של תמרה לבן זוגה וההסבר שהיא מספרת לעצמה על חייה ועל המשמעות שהיא מחפשת בהם?
גם כאן הסרט אינו מספק תשובה ברורה, אלא משאיר את הצופים עם תחושות הניכור והבדידות של תמרה. היא מוקפת באנשים (שכן היא נמצאת בתחבורה ציבורית), אך הפריים מדגיש את הריחוק שלה מהם – גם היותם מרוחקים פיזית, וגם טשטוש של הסובבים אותה, עד שלבסוף היא נבלעת ונעלמת ביניהם.
