סרט האנימציה הקצר החרא הזה רק ממשיך לגדול זמין לצפייה בראש העמוד.
הסרט החרא הזה רק ממשיך לגדול של היוצרים ערן לוזון ומיכאל נגארי, מגולל את סיפורן של מספר דמויות בירושלים בעת שבקע מתרחב בלב העיר המסוכסכת ומאיים להחריב את עתיד העיר ותושביה. אישה בהיריון, נהג מונית וחייל על סף התאבדות מנסים לשרוד במציאות האפוקליפטית. אך המציאות אינה רק כאוטית, היא גם ממגנטת; באופן מילולי ומטפורי האישה ההריונית, המונית והבוטקה של החייל נשאבים בעל כורחם אל הבקע, המאיים לבלוע אותם באמצעות מנגנון משיכה מתכתי. גוף האישה, גוף המכונית והנשק של החייל הם דימויים חיים של עולם מֶטָלי ומפויח. ירושלים היא המקום שבו המוות והחיים דרים בכפיפה אחת, כמו היה החי מת ממש ולהיפך. כמאמר שירו של יהודה עמיחי:
מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים
לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם
פְּרָחִים בָּאָבִיב.
בעולם הקולנועי הייחודי של הסרט רק הבקע, כדימוי לשוני וחזותי כאחד, ממשיך לצמוח ולגדול. הדמויות מעוצבות במלאכת מחשבת באמצעות קולאז' של וידאו ואנימציה המגובבים זה על גבי זה. אסתטיקה של כאוס ואפוקליפסה הופכת בידי לוזון ונגארי לעיסה מופלאה של דמויות cut-out. הקולאז'ים שעוצבו לכל דמות מתרגמים היטב את היחסים בין מקום לאדם בירושלים – עיר שבליבה בקע. מבין שכבות הווידאו והאנימציה של מגזרי הנייר, צמר ובדים של בובות המצולמים בסטופ מושן מבצבצות עיניים אנושיות בווידאו ריאליסטי.
השימוש במגזרות נייר מוכר עוד מטקסים דתיים בעת העתיקה בסין וממנהגי הקבורה דאז, שכן הסינים נהגו לשרוף עם מתיהם מגזרות נייר של דמויות אדם. לאמנות זו נקשרה אמונה שיש בכוחה לשכפל את המת ולהניע אותו כגוף חי גם אל עולם הבא. בדומה לכך, הקונספט העיצובי של הסרט הוא שעתוק החיים לממד אחר בעולם המוות והחידלון הממגנט: העולם הקולנועי של "החרא הזה רק ממשיך לגדול" הוא העולם הבא שמשועתק מהמציאות הקיימת.
כל הדמויות בסרט אינן מחוללות שנאה ומוות אלא הן התוצר שלהם. והשנאה יוקדת. יוקדת כל כך שהעולם על כל חומריו – המטליים והאורגניים – מתלהט, נשרף ונמס. פיסות נייר וחומרים מוערמים מתגבשים למת-חי, ואלה מתגבשים לדמויות שיש בהן הדהוד לאנושי, שבעבר היה נחלתם של הדבר הזה, נו, בני אדם. לכן המשמעות של cut-out מקבלת כאן רובד נוסף: הדמויות נחתכו ונגזרו החוצה מהאפוקליפסה שמכלה אותן.
לסרט ממד אירוני, והוא נובע ממהלך תסריטאי מחוכם המאפשר למערכות סדורות כמו צבא, תחבורה ציבורית ולהבדיל – היריון, שמסגרת הזמן שלו וההתפתחות שלו ידועות פחות או יותר – להיות נציגיו של העולם הישן והמסודר. בבקע של ירושלים מערכות אלה הן פצצות מתקתקות שזמנן קצוב, ולא ברור איזה גוף ייוולד ויצא מתוך גופה של האישה.
שכבות האנימציה והווידאו השלובות זו בזו מנכיחות את הישראליות על הנוף הגאוגרפי והאנושי שלה כביטוי ילדי לא מגובש, כמו מגזרות נייר ובובות שבורות שנמצאו בחדרו של ילד שהפסיק לשחק בהן או לחלופין פירק את הראש מהגוף וחיבר אותו מחדש באלימות. אופי הדמויות ועיצוב הפריים מעבירים היטב לא רק את הריקבון, הגסות והמרחב הציבורי שנחרב ואיננו, אלא גם זיכרון של סולידריות ישראלית ואנושיות שהייתה מנת חלקו של העולם החרב, פעם, בעבר הלא רחוק.
בשונה מסרטים ישראלים רבים, ארוכים וקצרים כאחד, החרא הזה רק ממשיך לגדול אינו מציב במרכזו משפחה ביולוגית כי אם משפחה אלטרנטיבית שאין בין חבריה דבר מן המשותף מלבד סולידריות בסיסית, המאפשרת להם לשרוד ואף להכניע את הבקע – לכאורה: בסרט הזה העתיד אינו הפי אנד, אלא רק הצעה או רגע של שקט ונחמה בעולם חרב ומחורבן. במקום שבו האדמה בולעת מתכות וחלומות לעתיד טוב יותר לא יצמחו פרחים. אבל אולי בני אדם. ובמילותיו של יהודה עמיחי:
אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים
אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ
כְּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ.
וּלְחִישָׁה תִּשְׁמַע בִּמְקוֹם
שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת
אֲשֶׁר נֶחְרַב.
הסרט החרא הזה רק ממשיך לגדול הופק במסגרת הלימודים לתואר הראשון במחלקה לאמנויות המסך, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ,ירושלים.
סרט האנימציה הקצר החרא הזה רק ממשיך לגדול זמין לצפייה בראש העמוד.
