סרט האנימציה הקצר דור העץ (3 דקות) זמין לצפייה בראש העמוד.
דור העץ, סרטם המונפש של רוני שלו, אלון שרעבי והוד אדלר, מבקש לבחון את הפער בין הדור המבוגר לדור הצעיר של היום. הבחינה נעשית באמצעות שילוב של הנפשה וראיונות דוקומנטריים, שבהם מבוגרים, ילדים ובני נוער מוקלטים מדברים על העולם הווירטואלי והטכנולוגי של היום, על פערי הדורות בהקשר זה ועל האופן שבו כל דור חווה את עצמו וגם את הדור האחר. אחד הנושאים שעולים הוא הניגוד בין הדורות בהתייחס לאינטרנט: בני הנוער חווים אותו כמרחב אישי ובטוח, ואילו בני הדור המבוגר מתקשים להכיל את העולם הדיגיטלי ומעדיפים את העולם הממשי.
הסרט משתמש בפרקטיקה קולנועית שבה הראיונות המוקלטים מונפשים. פרקטיקה זו משלבת בין תוכן דוקומנטרי-ריאליסטי והנפשה פנטסטית שנותנת משמעות חדשה לדברי המרואיינים. אחד הסרטים הראשונים שעשה זאת, "Creature Comforts" (1989) של חברת ארדמן (Aardman), השתמש בראיונות עם אזרחים בריטיים שדיברו על ביתם, וקול המרואיינים בוקע מבעלי חיים מונפשים, וכך עולה שבעלי החיים הם אלו שמדברים לכאורה על חיי בני האדם המרואיינים. מחיבור הקול המספר סיפור ריאליסטי יומיומי להנפשה הצבעונית נוצרת אירוניה ברורה, סינתזה קומית, שגם בוחנת את תנאי החיים של אזרחים בריטיים שונים, וגם מציגה ביקורת קומית על תנאי בעלי החיים בגני חיות.
דור העץ אינו מרחיק עד כדי כך; הדמויות המונפשות אנושיות. עם זאת הוא משתמש ביכולות הבלתי מוגבלות של ההנפשה כדי ליצור דימויים שמהדהדים את פערי הדורות באופן ויזואלי וייחודי. הדימוי המהותי שנעשה בו שימוש הוא עץ עצום: בני הדור המבוגר, שחי חיים מקורקעים יותר, ממוקם לצד גזע העץ, ואילו בני הנוער יושבים על ענפיו. לדימוי כמה משמעויות, וזה יופיו: הוא יוצר את ההפרדה בין הדור המבוגר על הקרקע והצעירים בצמרת. אך ההפרדה אינה מחלטת היות שהעץ וצמרתו ניזונים מהשורשים וזקוקים להם בהכרח. הסרט מתמקד גם באופן שבו הצעירים והמבוגרים חווים את העולם הממשי, עם או ללא התיווך של הטלפונים. האם הצעירים מסוגלים לראות את הקרקע, או שהם מרחפים גבוה מדי מכדי להתחבר אליה?
האבסטרקציה שההנפשה יוצרת מדגישה את הצד האלגורי של הסרט – אנו לא רואים דמויות מציאותיות, אלא דמויות מצוירות שמרחיקות אותנו מתוכן דבריהם. כמו כן, אנו חווים את הדמויות כקונספטים, "כצעירים" ו"כמבוגרים", ולא כאנשים ספציפיים. בהתאם, היוצרים עושים הבחנה ויזואלית: הצעירים מצוירים בקווים מודגשים ובוהקים, ואילו המבוגרים בקווים דהויים ובצבעים דהויים. הפרדה זו דווקא מדגישה את מעגליות החיים שקושרת בין הדורות: כשנתבגר נרד מהעצים אל הקרקע, נתחיל לאבד מהחיות שלנו ונרגיש מופרדים מהדור הצעיר, שיחליף אותנו בצמרות העצים.
התהליך המעגלי מתבטא יפה גם באמצעות דימוי המבט: הצעירים מורגלים להביט על אחרים במסכים ולראות את מעשיהם ברשתות החברתיות. אבל המבט והצורך לראות מה עושה האחר הם אנושיים בסיסיים, כפי שהסרט מדגים בין היתר באמצעות אחת המבוגרות, המציצה במשקפת על הצעירים שבעצים. כך הסרט מציג את האופנים השונים שבהם הדורות מקיימים את אותן פעולות. המבוגרת מציינת שהיא אינה מבינה מדוע הצעירים תקועים במסכים כל היום ומחמיצים את כל הכיף שבעולם המציאותי, אך העובדה שהיא מתצפתת עליהם יוצרת אירוניה, שכן מעשיה שונים רק בפרקטיקה, אבל לא במטרתם. דימוי זה מחזק ייצוג את פערי הדורות כדומים במהותם, וההומור שבו נעשה הייצוג מונע מהסרט להיות רדוד ושטחי.
בכל דור ודור מוצגים המבוגרים ככאלו שאינם מבינים את הצעירים ומסרבים להבין את רגשותיהם ואת תחושותיהם. כל דור סבור שהדור הצעיר לוקה בחסר, כל דור חושב שהוא שונה מהדורות הקודמים לו, אבל אנחנו כמוהם, רק עם עדכונים קלים. בדור העץ, למרות הסתייגותם מהאינטרנט ומהדור הצעיר, מתוודים המבוגרים שהם דווקא נהנים מהשימוש ברשתות חברתיות ובטלפונים. ואילו הדור הצעיר, למרות התנשאותם, זקוק למבוגרים. לראיה, בתחילת הסרט הוריה של יובל קוראים לה לבוא לחוג הג'ודו, אך היא מקפצת בין צמרות העצים. בסוף הסרט, כשהיא מאחרת לחוג שלה, היא יורדת חזרה אל הוריה, והם נכנסים יחדיו לרכב ומסיעים אותה. אז היא מתקנת את הוריה שהחוג הוא קראטה ולא ג'ודו. בכך הסרט מדגיש שלפעמים גם המבוגרים לא מקשיבים לצעירים, ולא רק ההפך.
נרצה או לא נרצה, אנו מחוברים לדורות שקדמו לנו, ונהיה מחוברים גם לאלו שיגיעו אחרינו, גם אם הם יהיו זרים לנו ולא לגמרי מובנים. נזכור שכנראה הם חושבים עלינו מה שאנו חושבים על הדורות הקודמים לנו, אבל לכל הפחות, עלינו לנסות להבין אותם, כי בסוף נמצא את עצמנו נוסעים יחדיו באותו כיוון.
סרט הגמר דור העץ נעשה במסגרת הלימודים במחלקה לאמנויות המסך, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים, 2020.
