הסרט הדוקומנטרי הקצר גלם זמין לצפייה בראש העמוד.
גלם – סרטו הקצר של אלון סהר עוסק בחוקר מצ"ח, חייל וצלם המשחזרים התאבדות של חייל אחר. הסרט נפתח בצילום סתמי של כדור סימון כתום על קו מתח גבוה. הצילום שרוף, החשיפה אינה נכונה, והצלם מתקן אותה בזמן הצילום. החוקר מסיים שיחת טלפון ופונה לצלם שסיים להריץ את הקלטת קדימה. אפשר להתחיל בשחזור. השחזור של התאבדות החייל, שאירעה שעתיים קודם לכן, מתחיל בתיאור מדויק של הזמן: "יום שישי, השעה שתיים וחצי בדיוק, 27/2/2004, ה' באדר תשס"ד, זירת משב"ם" (מוות שאינו בפעילות מבצעית).
אם כן, פתיחת הסרט היא ניסיון ללכוד רגע בזמן באמצעות ציון התאריך והשעה. הזמן מטביע את חותמו החומרי באמצעות הקלטת שרצה. זמן ההתרחשות – שנת 2004, כעשור לפני עשיית הסרט – הוא זמן שבו הטכנולוגיה כפתה עלינו להשתמש בקלטות ולהקליט בהן מספר שניות לפני תחילת הצילום החשוב. השניות הראשונות בתחילת קלטת נחשבו ללא אמינות ויכלו לפגוע באיכות החומר שמוקלט עליהן, ולכן הסרט נפתח בהמתנה לזמן שיחלוף, יתקדם באופן ליניארי כמו תנועת סלילי הקלטת. אולם מכאן והלאה ממד הזמן בסרט הולך ומתפתל ומסתבך.
מצד אחד גלם מנסה לחזור לעבר ולהשיב אירוע עבר להווה, ומצד אחר הוא מעניק צורה ויזואלית ומשמעות מחודשת למה שמופיע על המסך בפעם הראשונה. הסרט מבקש לשחזר לא רק את האירועים עצמם, אלא את הזיכרון שלהם, ויותר מכך, את הזיכרון הוויזואלי והווידאוגרפי שנותר או לא נותר מהם ושאי אפשר לגשת אליו עוד. בסרט מתבצעות כמה רמות של סימון או תיווך: הוא משחזר את השחזור של האירוע המקורי של התאבדות החייל, והסצנה השנייה מוסיפה נדבך נוסף לשחזור האירוע מזווית הצילום האובייקטיבית לכאורה של מצלמת אבטחה שתיעדה את האירוע עצמו. לשכבות אלה של הזמן מתווספים שרידיו של האירוע המקורי, התאבדות של חייל שהתרחשה במציאות והיוותה השראה לעשיית הסרט.
אומנם הסרט עוסק באירוע שהתרחש במציאות, אולם באמצעות הבניה בדיונית (תסריט, מיזנסצנה, ליהוק, והחלטות בימוי וצילום שאינן בהכרח נאמנות למקור) הוא יוצר סיטואציות אשר חושפות את שרידי העבר שעדיין חיים בהווה. במקום לשחזר את האירוע עצמו הסרט מתמקד בהדהודים שנוצרים בין האירוע בעבר לבין המציאות בהווה ובין שני חלקי הסרט – שחזור השחזור ושחזור האירוע במצלמת האבטחה, אשר מופיעים בסדר הפוך ויוצרים גם הם מהלך טמפורלי מורכב, שבו לאחר סיום החלק הראשון הצופים משווים שוב ושוב בין הפרטים שנמסרו להם בשחזור מפי דמות המ"מ ובהסתמך על זכרונו לבין הפרטים האובייקטיביים כביכול אשר נראים על המסך מולם. אי אפשר להכריע.
גלם אינו משתמש בשחזור במטרה להגיע לאמת, לצורך השלמת פערים עובדתיים או כדי להציג את החזרה הטובה ביותר האפשרית על האירוע המקורי, כפי שאפשר לראות לעיתים בשימוש הרווח בפרקטיקה זו בקולנוע הדוקומנטרי. הסרט מדגיש לא רק את אובייקט הייצוג, אלא גם את תהליך הייצוג. הוא אינו מתיימר לשוב לעבר או להשיב את העבר באמצעות השחזור. תחת זאת הצופה נשאר מודע כל הזמן לשחזור כפעילות מתווכת ופרשנית.
הצפייה בשחזור קולנועי זה מעלה סוגיות על אודות היכולת של הקולנוע להשיב במלואו אובייקט אבוד מהעבר. הניסיון להשיב את מה שאי אפשר להשיבו הוא משימה בלתי אפשרית המזמנת נוכחות נעדרת, רוח רפאים אשר רודפת את הסרט. באמצעות השחזור אפשר לבחון את היכולת שלנו לשוב לרגע שהתרחש בעבר או להשיב את העבר אלינו, לבחון את פעולת ייצוג העבר ואת תפקיד הזיכרון והפרפורמנס בפעולה הזו. השחזור מפעיל אצל הצופים מתח מובנה בין התשוקה לחומרי, לגוף האחר, לנוכחות, ל"אירוע האמיתי" לבין חוסר האפשרות למקם ולקבע תשוקה זו, המגולמת על ידי נוכחותה הנעדרת של רוח הרפאים, בחלל ובזמן.
בגלם, רוח הרפאים שחוזרת מן העבר משבשת את התנהלותו הליניארית של הזמן ואת פעולת הפרפורמנס המשונה של החיילים המביימים מחדש אירוע בלתי נתפס כהתאבדות, תוך ניסיון לשלוט בפרטי המקרה ובעובדות. שני ציוויים אתיים חשובים מופיעים בסרט: הראשון, המונח הצה"לי היבש, המשב"ם – המגדיר את המוות על פי מה שהוא לא – קורא לנו לחשוב על האירוע שהוא יחידני אומנם, אך מזכיר תופעה רחבה, רחבה מדי, של עשרות מקרי התאבדות של חיילים אשר מושתקים ונקברים מדי שנה. השני הוא סיומה של הסצנה הראשונה, שבה המפקד שכבר סיים לשחזר את האירוע מזכיר את הציורים של החייל המת שברשותו. המשפט נגדע באכזריות ובאופן שרירותי לכאורה, ומזכיר לנו את ההיררכייה היבשה של שרידי הזיכרון.
הסרט הדוקומנטרי הקצר גלם זמין לצפייה בראש העמוד.
