הסרט הדוקומנטרי חמישים כלבים זקנים (43 דקות) זמין לצפייה בראש העמוד.
השוט שפותח את חמישים כלבים זקנים, סרטה הדוקומנטרי של נטע עמירם, שהפיקה, ביימה וערכה, מתמקד בכלב כדקה שלמה. השוט סטנדרטי כביכול – הכלב שוכב ומביט במצלמה הסטטית, והמרכיב החריג היחיד הוא קונוס רפואי שמקיף את ראשו. אך אחרי חצי דקה חסרות פעולה הכלב מנסה להתרומם, וניתן להבחין כי משהו אינו כשורה – הכלב גורר את עצמו כדי לזוז, ואף על אחת מרגליו נראה פצע גדול מגליד. בסוף השוט מופיעה כותרת הסרט, ואחריו הצופים זוכים לראות כמה כלבים נוספים, שנמנים עם חמישים הכלבים שעליהם מרמז שם הסרט. גם לכלבים אלו מומים או סימני זקנה שונים, אך הסרט אינו מדגיש אותם, אלא מצלם אותם כפי שנהוג לצלם כלב בריא. לאט לאט מתגלים לנו כלבים נוספים, המקום שבו הם נמצאים, בית האבות לכלבים "חופשי" בכפר יהושוע, והאדם שדואג להם, קובי.
חלקו הראשון של הסרט מתמקד בעיקר בהיבט המוסרי של בעלי הכלבים וקובי – החל משיחת טלפון שבה הוא מספר להם על שירותיו, ועד להגעת משפחה עם כלבתם שאינה רואה בעין אחת. הסרט אינו מציג את שתי המשפחות כאותו המקרה, אלא מאפשר הצצה אל עבודתו המרובה של קובי מול המשפחות השונות והקושי בהחלטה הסופית. הדילמה האתית והרגשית של מסירת הכלבים הזקנים או הנכים לבית האבות ישירה וברורה על כל מורכבותה: בבסיסה השאלה אם עדיף לנסות לנתח ולטפל בנכויות, לבצע המתת חסד או לאפשר לכלבים להמשיך לחיות במצבם הנוכחי בטיפול מסור של קובי ועוזריו. ואם בוחרים באפשרות האחרונה, היא מחייבת פרידה חלקית מהכלבים, משום שאומנם יהיה אפשר לבקרם מעת לעת, אך הם לא יהיו בבית, כפי שהיו עד כה. הדילמה הזאת הדהדה עבורי את מקבילתה האנושית, השאלה כיצד לפעול במצב שבו בני משפחתנו מגיעים לגיל מבוגר או מצבם הבריאותי מתדרדר והם נאלצים לעבור לבית אבות (במקרה הטוב). הדימוי של הכלבים עומד בפני עצמו, כמובן, אך ההדהוד דרך מקבילתה האנושית הוסיף עוד רובד לדיון.
היבט נוסף ומיוחד בסרט הוא ההיבט הוויזואלי והשימוש המורכב בעריכה ובסאונד. נטע מציגה מונטאז' של כלבים שנמצאים בבית האבות וברקע נשמע קולו של קובי המספר ומפרט בשיחת הטלפון על ייחודיות המקום. ברמה הדנוטטיבית, מילותיו של קובי מקבלות הקבלה ויזואלית באמצעות הכלבים והמרחב שבו הם נמצאים בבית האבות. אך ברובד עמוק יותר, שהוא תוצאה של מבטה ההומני של נטע, זוהי היכולת להישיר מבט אל הנכויות הפיזיות של הכלבים שעומדת על הפרק. המצלמה אינה מנצלת את מוגבלות הכלבים להציג דבר מה חריג, אלא היא מציגה את הכלבים כפי שהם, והזמן שמוענק להם מקרב אליהם את הצופים ויוצר אמפתיה לכלבים.
המבט ההומני הזה הזכיר לי את סרטה הדוקומנטרי של המשוררת הפרסית פורוע' פרוח'זאד (Forugh Farrokhzad), "הבית השחור" (1963). הסרט מציג מושבת מצורעים באיראן תוך שילוב בין הצגה אובייקטיבית של הצרעת והטיפול בה ובין בחינה רוחנית של תושבי המושבה. המצלמה של פרוח'זאד אינה חוששת להביט בעיוותים הפיזיים שנגרמו בשל המחלה, היא אף מתמקדת ברבים מהם בקלוז אפ. פרוח'זאד מרכיבה על הדימויים היום-יומיים של המושבה וויס-אובר של הודיה ותפילות של המצורעים אל האל, לצד שירה, שפרוח'זאד קוראת בעצמה. התיעוד המצולם והוויס-אובר יחד יוצרים סרט המבקש לראות את המצורעים כפי שהם – בני אדם עם רצונות, אמונות ותקוות – ולא רק כגורם מעורר תגובה, למשל רתיעה או רחמים, עבורנו.
חלקו השני של הסרט מתאר את המאבק של קובי במשרד החקלאות שמבקש לסגור את המקום. סגירת המקום פירושה המתת חמישים הכלבים. חשיבות העריכה וסידור הנרטיב מתגלה כמהותית, ראשית, משום שהתוצאה גורמת לצופים להיקשר לכלבים. שנית, מכיוון שהסרט מציג כמה בעלי כלבים שמגיעים מיוזמתם ובוחרים להשאיר את כלביהם בבית האבות, לאחר הבנה ששם ידאגו להם היטב, וכך גורם לצופה להזדהות עם מאבקו של קובי לשמור על בית האבות ואיתו הכלבים.
במהלך האבסורדי שמבקש משרד החקלאות לעשות הוא מתעלם מבחירתם של בעלי הכלבים להשאירם במקום ומעמדתו של צוות בית האבות. סירוב משרד החקלאות להיענות לבקשה להשאיר את המקום מעלה סוגיות אתיות: זכותו שלי מי לקבוע את גורלם של חסרי הישע? האם הרצון להחזיק בבעל חיים נחשב יותר מאשר הקושי הגופני שעל בעל החיים להתמודד איתו? האם בשל חיבתו אל כלבו רשאי בן האדם להתעלם מקשייו של הכלב? אלו כמובן שאלות גדולות שהסרט אינו עונה עליהן, אבל הצפתן חשובה.
הסרט מגיע לשיאו ביום הגורלי, שבו כוח המשטרה אמור לקחת את חמישים הכלבים. באותו זמן קובי וצוותו עדיין מנסים להשיג דחייה של גזר הדין. המתח בחלק זה לא היה מבייש מותחן של היצ'קוק, ואף יותר מכך, מכיוון שידוע לנו שאנו צופים בתיעוד מציאות, וחיי הכלבים על הכף. חלק מהותי מהמתח נובע מבחירת אמצעי הצילום והמרחק מהמצולמים: מכיוון שנטע והצלם יפתח אילוז נאלצו להתרחק, יפתח צילם חלק זה מתוך פנים הבית ומרחוק באמצעות עדשות זום ומבעד לחלון. חוסר היכולת לתפוס את המרחב כולו ולהתקרב אל המתרחש מוסיף לתחושת חוסר האונים והמועקה של קובי או נטע וכן של הצופים, שמלווה את הסצנה.
בניגוד לשוטים הנקיים, הסטטיים והמהודקים של החלק הראשון, בחלק זה המצלמה אינה יציבה, והזכוכיות החוצצות יוצרות תחושה של מציצנות ואבסטרקטיות. הצילום והעריכה מדגישים את המרוץ נגד הזמן. הכלבים מועלים למשאיות. קובי טוען שלא ישרדו את המסע, וההקשר ברור ומיידי.
הצוות של קובי מצליח להוציא את צו המניע בזמן, וכל הכלבים מוחזרים לבית האבות. ואז, שוב סורק הסרט כלבים בקלוז אפ, כפי שצולמו בתחילת הסרט. אך עתה מבט זה אינו הדהד תקווה להמשך חייהם של הכלבים הזקנים, כי אם מודגשת תחושת המחנק. נוכחת הידיעה שהם נמצאים שם על זמן שאול, ובכל רגע יכולים לקחתם בשנית.
הסרט לא רק מעלה את השאלות האתיות על בית אבות וכלל היבטיו וחשיבותו, אלא הוא גם מסמך אוהב לזכרם של כל אותם חמישים כלבים זקנים. המבט ההומני עליהם הופך גם להקדשה לזכרם בזכות היכולת של הקולנוע לשמר בזמן את הדימויים המצולמים. לפיו, "התצלום אינו מחזיר את העבר, אלא מאשר כי מה שאני רואה אכן היה" (בארת, 84). לא נוכל להחזיר חזרה את הכלבים, אבל הסרט הוא תיעוד לחייהם וקיומם.
כפי שמתברר מכותרת הסיום, חודשיים לאחר צילומי הסרט, חזר משרד החקלאות ולקח את הכלבים. רובם לא שרדו את המסע, ואלו שכן, הורדמו בלי ידיעת בעליהם. הכלבים אומנם כבר לא בחיים, אבל חלק מהם שמור לעד בתוך סרט זה.
סרט הגמר חמישים כלבים זקנים נעשה במסגרת הלימודים לתואר ראשון במחלקה לקולנוע, מנשר לאמנות, 2021.
