הסרט הדוקומנטרי הקצר המצלמה של אבא זמין לצפייה בראש העמוד.
אפרת ליפשיץ, במאית ועורכת קולנוע, מציגה סיפור אישי ונוגע בסרט הדוקומנטרי הקצר המצלמה של אבא. הסרט עוסק במאמציה של ליפשיץ להצית מחדש את התשוקה לצילום של אביה, אורי ליפשיץ זכרונו לברכה – צלם קולנוע וסטילס, ראש מחלקת וידאו ומורה באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל – שנגדעה בעקבות שבץ מוחי. היא מעודדת אותו בנחישות להשתמש שוב במצלמה ומטפחת בעצמה ובצופים את התקווה שהעיסוק בצילום יעורר מחדש את רוחו היצירתית ויאיר את החושך שעטף את חייו.
הסרט המצלמה של אבא, שהופק בשנת 2022, משתמש בשפת הצילום באופן פיוטי ויוצא דופן כדי לחשוף את העולם האישי והרגשי של הדמויות בסרט. ליפשיץ מגייסת את עזרתה של אימהּּ כדי להניע את אביה לעסוק בצילום כחלק משגרת יומו ומסרבת לתת לו להיכנע ולשקוע בתוך עצמו. המצלמה הופכת להיות מוניטור ויזואלי למצבו הבריאותי והנפשי, והסאונד ברקע מתמלא בשיחות של ליפשיץ עם אימהּ על אביה ועל הרגעים המשותפים שלהם. החיבור בין הסאונד ובין הצילום המטושטש והרועד של אביה, שמחפש אחר נושא ומושא צילום, מספק לסרט עומק רגשי מרובד. ככל שהסרט מתקדם, כישורי הצילום של האב משתפרים, והם מסמלים שביב של תקווה במסע ההחלמה שלו.
בסרט, המצלמה מתעלה מעל תפקידה המסורתי ומתפתחת לדמות דינמית שלוכדת ביצירתיות את המסע המשותף של ליפשיץ ואביה. המיקוד ותנועת המצלמה אינם רק אלמנטים טכניים, אלא אמצעים נרטיביים חזקים. שיחות מוקלטות משתלבות בוויזואליה מופשטת כדי ליצור נרטיב עשיר של משפחה שמתמודדת עם המוות המתקרב. גישה אומנותית זו מזמינה את הצופים והצופות להתחבר לסרט ברמה האישית ולפרש אותו מבעד לעדשה הרגשית שלהם. המצלמה הופכת אפוא למתבוננת אילמת – אך אקספרסיבית – בקשר העמוק בין ליפשיץ לאביה, לוכדת רגעים של פגיעות, חוסן ואהבה שאינה מדוברת.
הסרט מתבונן גם בעבר באמצעות קטעי וידאו משפחתיים: זיכרונות הילדות של ליפשיץ עם אביה, שבהם האב מלא הומור וסבלנות כשהוא משתעשע עם בנותיו ביצירת סרטים וכשהוא מלמד את ליפשיץ הצעירה לצלם; בסרט מן העבר היא מצלמת את האב ואת אחותה הגדולה. רטרוספקטיבה זו מתחברת ישירות למאמציה המרגשים של ליפשיץ לעורר מחדש את הזיכרונות היקרים הללו במוחו של אביה ומדגישה היפוך תפקידים שאופייני למצב מוכר שבו דור הילדים מתחיל לטפל בהוריהם המזדקנים.
הסרט לוכד את המוות המתקרב של אביה ואת תחושת ההחמצה והכאב של האם לאחר שנים של חיים משותפים בצל המחלה. בזמן שאנו צופים במתרחש מנקודת מבטה של ליפשיץ, היא מקשיבה לאימהּ, שמשתפת אותה בחומרת מצבו הרפואי של אביה. ליפשיץ מתעדת את מסדרונות בית החולים בצילום נסוג כאישה שבורחת מבשורה. היא מוצפת רגש, מקשיבה ובוכה. המצלמה ממשיכה בחיפוש אחר שביב של תקווה בסביבת בית החולים הסטרילית. בסוף הסרט העדשה עוברת לחושך הלילה בחדר החולים, שם מבלים ליפשיץ ואביה את הרגעים האחרונים שלהם יחד.
המצלמה של אבא מציג הרהור מעמיק על תפקידו של הורה שהוא מעבר לטיפול גרידא. הסרט מתעמק ביכולת של ההורה להצית להבה של סקרנות ויצירתיות בילדיו – ניצוץ שיכול להתפתח ככל שהילד מתבגר, לשמש מקור השראה ולהדריך ברגעים של חוסר ודאות או קושי. המורשת הזו של הורות מטפחת ועשירה בדמיון, שממחיש ליפשיץ האב, סוגרת מעגל כאשר תפקידיהם מתהפכים. ליפשיץ מחזירה לאביה ברגישות ואהבה את הניצוץ שהוא הטמיע בה, שטומן בחובו את ההיבטים העמוקים והחומלים ביותר של אהבת הורים.
הסרט הופק במסגרת התואר הראשון בלימודי קולנוע בבית הספר מנשר לאמנות.
הסרט הדוקומנטרי הקצר המצלמה של אבא זמין לצפייה בראש העמוד.
