הסרט הקצר יום רגיל (20 דקות) זמין לצפייה בראש העמוד.
* כדי לצפות בסרט, יש לאשר עוגיות YouTube/Vimeo דרך אייקון העוגייה הכחול שבתחתית המסך.
עוד לפני שזכה יום רגיל בפרס אופיר לסרט הקצר הטוב ביותר, התגבש סביבו קונצנזוס בקרב מבקרי הקולנוע. הסרט הוקרן לראשונה בפסטיבל חיפה ולאחר מכן בפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים בסינמטק תל אביב (שם גם זכה בפרס הסרט העצמאי הטוב ביותר) ונחשב בעיני רבים לאחת היצירות הקצרות הטובות של הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות.
יש לכך כמה סיבות: התסריט המצוין (שכתבה בת-אל מוסרי, אשר גם משחקת בו בתפקיד הראשי לצד ליטל שוורץ); עבודת בימוי השחקנים המדויקת של לי גילת אשר מובילה לכך שכל אחת מהדמויות בסרט אינטנסיבית בדרכה הייחודית. הדינמיקה שנרקמת בין הדמויות יוצרת משולש רגשי סבוך, המתאפיין בעידון ובניואנסים שמושגים באמצעות הבימוי. למעשה, גם מחלקות הקולנוע אחרות מתפקדות בסרט ברמה הגבוהה ביותר: הליהוק המבריק (לא רק של דמות האב), הצילום התזזיתי שמדמה את תחושותיהן של הדמויות והעיצוב האמנותי של דירת האב. הדירה מוצגת כמרחב חונק וכולא אך גם כמקום שיש בו נחמה – ושניתן (או היה ניתן פעם) לקרוא לו בית.
עלילת הסרט מתמקדת בבוקר שבו גיבורת הסרט בתיה (בת-אל מוסרי) מבינה, לאחר תקופה ארוכה של הדחקה, שעליה לאשפז את אביה הסובל מהפרעה דו-קוטבית. בעזרת אחותה, לאה, ה"מבוגרת האחראית" במשפחה, אשר מתעקשת מהרגע הראשון לשלוח את אביהן החולה לאשפוז – בתיה מבינה בהדרגה כי המעשה הקשה הוא המעשה הנכון שעליהן לעשות בסיטואציה הנוכחית. לאורך הסרט כל אחת מהדמויות מתמודדת עם הקונפליקטים האישיים שלה ועם הקונפליקטים המשפחתיים שנובעים ממצבו הנפשי של האב. בתיה נראית כנשענת על הערכתו של אביה, שכן אינה מקבלת אהבה והערכה ממקורות חיצוניים אחרים. אולם, הצופים יכולים לפרש את האהבה והקרבה שהאב משדר לה גם כמניפולציה מודעת שבעזרתה הוא מנסה להפריד ולסכסך בין האחיות. לעומתה, לאה, הרצינית והמצליחה ביניהן, מעוניינת בקרבה משפחתית ואהבה, אך שבויה בתפקיד האישה האחראית במשולש הזה – כמי שהאחרים רק מפריעים לה לחיות ולהתקדם בחייה בגלל התנהגותם הילדותית.
בעיניי סצנת המפתח של הסרט, שהיא גם רגע המפנה של בתיה מבחינה רגשית, היא סצנת הפגישה של שתי האחיות עם הפסיכיאטר שמסרב (בשלב ראשון) לאשפז את אביהן. שם צפה אל פני השטח באופן הברור ביותר המורכבות של הסרט, ונוצרת התנגשות של הכוחות השונים שפועלים בו: הצורך באהבה ומשפחה והקווים הדקים שמפרידים בין שפיות לטירוף ובין דאגה כנה לכפייה. השתיים הופכות באופן רשמי לאחראיות לאביהן – מחיר כבד שהן משלמות על אף שהוא, כך נראה, מעולם לא היה אחראי עליהן ולא טיפל בהן כשגדלו.
מייד לאחר הסצנה הזו יושבות בתיה ולאה על ספסל בית החולים ומדברות, ואביהן מביט בהן מבעד למסגרת החלון (הפריים מופיע בכרזה הרשמית של הסרט). זהו רגע קטן של קולנוע טהור שבו המיזנסצנה מספרת את הסיפור, ואין צורך במילים. לאב, הממוסגר בחלון ככלוא, אין יכולת לברוח מעתידו ואין לו השפעה על בתיה, שעד כה התנהלה בהתאם לרצונותיו (מתוך הצורך שלה להיות נאהבת ומוערכת על ידו). זו סצנה שמהדהדת ויזואלית במובהק – כנראה במכוון – את הסצנה האיקונית מתוך האזרח קין של אורסון וולס, שבה מוחלט לשלוח את צ'רלס קיין הצעיר לאימוץ, ובה נקבע עתידו מבלי שיש לו יכולת להשפיע על כך. מחווה זו, אם ישירה ואם מופיעה כהדהוד קולנועי מקרי (אם כי בעיניי שום דבר אינו באמת מקרי בהשפעות אמנותיות), מציגה לראווה רובד נוסף ביום רגיל, ומבהירה שוב כי מדובר ביצירה עמוקה, מורכבת וחכמה.
אך שוב, מעל הכול, כדאי לחזור לתצוגות המשחק בסרט – שהן הבסיס שעליו נשענות כל האיכויות האחרות שלו: דובר קוסאשווילי, המגלם את אביהן של האחיות, מביא לידי ביטוי את האנרגיות הבלתי נגמרות שלו (ואשר מזוהות עם הפרסונה שלו במציאות, כשחקן וכבמאי). לטעמי זאת תצוגת המשחק הטובה ביותר שלו. לאחרונה השתתף קוסאשוילי כשחקן בכמה סרטים ישראלים, ביניהם קצפת ודובדבנים של גור בנטביץ', ותמיד גנב את ההצגה. הפעם, השחקניות שמשחקות לצידו מרשימות עד כדי כך שהוא אינו מושך מהן את תשומת הלב, אלא רק מסייע להן להעלות את רמת המשחק הכללית של הסרט. בת-אל מוסרי וליטל שוורץ מגלמות את דמויות האחיות במשחק מוקפד ועוצמתי. הן ממחישות את מורכבות הדמויות בעודן שומרות על רמת אינטנסיביות גבוהה מאוד לכל אורך הסרט.
יום רגיל הוא קולנוע קצר לא רגיל – במלוא מובן המילה. התפרצות חד-פעמית של אנרגיות וכישרון. הוא עמוס צעקות, התפרצויות וכעסים – אך יש בו גם רגעים של שקט וחמלה, שבהם נחשפת (שוב) החוכמה של התסריט והאיכות של השחקניות. במציאות של ישראל של ימינו, חמש שנים לאחר שהוקרן הסרט לראשונה, נראה כי המרחב הציבורי רק נהיה אלים, רועש, משוסע ומסוכסך עוד יותר – ובכך נדמה שלסרט הזה, שמסמל חיפוש אחר רוך ועדינות במציאות החיים הזו, יש גם רלוונטיות רחבה יותר. זהו חיפוש קולנועי אחר נורמליות – אחר ימים רגילים.
