הסרט הקצר קרה ושמש (18 דקות) זמין לצפייה בראש העמוד.
* כדי לצפות בסרט, יש לאשר עוגיות YouTube/Vimeo דרך אייקון העוגייה הכחול שבתחתית המסך.
הסרט הקצר קרה ושמש (2019, הילה אלנה רויזנמן), שבוים בבית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע״ש סם שפיגל בירושלים, מורכב מהתנגשויות של ניגודים: הוא מפגיש בין חום לבין קור (במובן של טמפרמנט אישיותי, ולכך בין היתר רומז גם שמו של הסרט), בין הגבוה לנמוך ובין הפואטי ליום-יומי (או במילים אחרות: בין השירה למציאות).
עלילת הסרט עוסקת בקשר המיוחד שנרקם בין כתליו של בית ספר תיכון בשכונה קשה בירושלים בין ספרנית בודדה, יוצאת ברית המועצות בשם מרגריטה לבין תלמיד בעייתי בשם נהוראי, צעיר שמגיע מרקע משפחתי קשה.
החיבור העלילתי בין הדמויות מדגים היטב את המהלך העיקרי של הסרט: חיבור בין עולמות שנראים על פניו מרוחקים, אך האינטראקציה ביניהם (או ההתנגשות ביניהם) יוצרת ניצוץ ייחודי ומרגש. קרה ושמש מביט בניצוץ הזה בשפה קולנועית ריאליסטית ופשוטה (במובן הטוב ביותר של המילה) ובחמלה ואהבת אדם גדולה – גם כשהדמויות בסרט פועלות באופן שנוי במחלוקת.
הסרט נפתח בסצנה של דקלום שירה בתוך אוטובוס עמוס נוסעים (הדגמה ראשונה של השימוש החכם בניגודים ושל החיבור בין ה״גבוה״ ל״נמוך״). שירה היא הזרה לשפה היום-יומית, לדיבור השגרתי, והאופן שבו נפתח הסרט, כשהוא מציב את הדיבור הפואטי במקום הכי פחות ״נשגב״, כביכול, מדגיש את ההזרה הזו. המונטאז׳ בסצנת הפתיחה, שבמסגרתו מוצגים הנוסעים עייפים ושקטים, מדגים את הניסיון החוזר של הסרט למצוא את הפואטי שבתוך הארצי, את הנשגב שבתוך השגרתי.
בסצנה העוקבת יושבים כמה נערים בקפיטריה של בית הספר ומדברים ביניהם בשפה הרחוקה ביותר מפואטיקה שניתן להעלות על הדעת – בחירה שמדגישה עוד יותר את הפערים בין השירה והיום יום
לעומת הפתיחה – שבה עומדים מרגריטה ונהוראי צמודים זה לצד זו, ובה הם כביכול מצליחים לגשר על הפערים והניגודים הברורים שהסרט יציג לכל אורכו – שוט הסיום העצוב (והעצום!) של הסרט מציג אותם בתמונה עגומה יותר. זהו שוט ארוך וסטטי שבו מרגריטה ונהוראי יושבים זה מול זו כהשתקפויות האחד של השנייה. הם רחוקים זו מזה ומוקפים בסורגים המדמים אותם ככלואים במציאות חייהם הקשוחה והאכזרית, ללא יכולת לברוח. בכך, סצנת הסיום הזו במסדרון הריק היא למעשה היפוך של סצנת הפתיחה באוטובוס הצפוף. זהו סוף קודר ופסימי, לטעמי, שהאפקט שלו מתעצם עוד יותר בעקבות האופטימיות (העדינה) שהציע הסרט עד כה, אופטימיות בדבר היכולת של הדמויות לשנות ולהשתנות, ולהיחלץ מקשיי היום יום שלהן.
יחסים בין מורים לתלמידים הם נושא פופולרי למדי בקולנוע הישראלי העכשווי. סרטים מצוינים כמו פיגומיםובגרות של מתן יאיר, או מוטלים בספק של אלירן אליה משמשים דוגמאות לכך, אך ישנם עוד סרטים רבים בקולנוע הישראלי החדש שעוסקים בכך. כמו רוב היצירות הללו, גם קרה ושמש מבקר בחריפות את מערכת החינוך הישראלית, שעסוקה ביעדים וציונים יותר מאשר חינוך והקשבה. הפער בין הגישה של מרגריטה לחינוך לבין זו של לימור, המורה, מדגים זאת היטב (על אף שברור בסרט כי גם היא ״קורבן״ של המערכת הגדולה, והמבט עליה חומל ולא שיפוטי).
יצירה נוספת שהסרט מהדהד בעיניי היא הגננת של נדב לפיד – וזאת על אף השוני המובהק בסגנון הקולנועי ובפרטי העלילה. כמו בסרטו של לפיד, גם בסרטה הקצר של רויזנמן הדמות הראשית הנשית הולכת רחוק מדי עם חלום – או פנטזיה – בנוגע ליכולת שלה לסייע לדמות אחרת, מוחלשת, שכביכול לא מממשת את הפוטנציאל שלה. בשני הסרטים החיבור בין הדמויות מבוסס על אהבה לשירה וכישרון פואטי, ובשני הסרטים הדמות המסייעת לא שמה לב שהיא חורגת מגבולות הלגיטימיות (אולי מתוך ניסיון לא מודע לעזור לעצמה ולהפיג את ייאושה ובדידותה שלה). במבע קולנועי ריאליסטי ומדויק ובעלילה פשוטה וחכמה, הסרט הקצר קרה ושמש מצליח לשרטט פורטרט נוגע ללב של ההתנגשות בין פנטזיה ומציאות, בין הפואטי והנשגב ליום-יומי והארצי. התנגשות זו, שהיא חלק מחיינו (בישראל ובכלל), כואבת ועצובה לעיתים קרובות, אך גם יוצרת ניצוצות של חסד ויופי אשר אליהם מפנה הסרט את המבט.
