הסרט הקצר איה (40 דקות) זמין לצפייה בראש העמוד
הסרט הקצר איה, שביים הצמד עטור הפרסים מיכל ברזיס ועודד בן-נון, נפתח בתנועת מצלמה ממושכת הנעה בין הבלונים אשר נעצרו כשפגשו בתקרת אולם הנוחתים בנמל התעופה בן-גוריון. הדימוי המשעשע-עגום הזה שעימו מתחיל הסרט הולך ומתבהר כסמל חשוב ומשמעותי ביצירה, ובסיומה קשה שלא להיזכר בו מחדש: איה הגיבורה, אשר חוזרת לחייה ה"רגילים", הארציים, היום-יומיים, פוגשת את תקרת הזכוכית האישית שלה ונוחתת בחזרה אל מציאות חייה. העמדת הפנים המשחקית, המסעירה והמרגשת שלה מסתיימת בחזרתה אל ביתה ואל שגרת יומה, שאת הפרטים עליהם אנו מגלים רק בסיום הסרט באופן ששופך אור על האירועים שקדמו לו ומוסיף רבדים של משמעויות חדשות. עם זאת, אחד הדברים היפים והאופטימיים אשר עולים מהסיום הזה, היא העובדה שאיה עצמה היא זו שבוחרת לא לחרוג מגבולותיה, אלא רק לשחק איתם. החלטה זאת מבטאת מסר אקזיסטנציאליסטי מסוים שקשור באופן שבו אנו מתמודדים עם המערכת המורכבת של שגרה, גבולות, החמצות וחלומות.
ברזיס ובן-נון עובדים כצמד מאז שהיו סטודנטים לקולנוע בתחילת שנות האלפיים, ואחראיים לכמה מהסרטים הקצרים הטובים ביותר שנעשו במחוזותינו, בהם סרט הסטודנטים עונג שבת (2004) והסרט העצמאי הקצר גן עדן אבוד (2009). התמקדותם בקולנוע קצר גם לאחר סיום הלימודים היא בחירה חריגה בפני עצמה בארץ. למעשה, רק מעטים מהיוצרים מהשורה הראשונה של הקולנוע הישראלי הרבו כמוהם ליצור סרטים קצרים. בנקודה זו יש להזכיר את תום שובל, גם הוא בוגר סם שפיגל, אשר חתום ביחד עם ברזיס ובן-נון על התסריט של איה ויוצר גם הוא סרטים קצרים באופן עקבי מאז סיום לימודיו.
בשנת 2018 ביימו את סרטם הראשון באורך מלא, החיוך האטרוסקי, בהפקתו של המפיק זוכה האוסקר ארתור כהן, ובכיכובם של השחקנים המוערכים בריאן קוקס ורוזאנה ארקט. כיום הם עובדים על סרטם השני באורך מלא.
הסרט איה היה מועמד לפרס האוסקר האמריקאי בקטגוריית הסרט הקצר הטוב ביותר, ואף הוקרן באופן מסחרי בחלק מבתי הקולנוע בארץ – דבר נדיר ביותר לסרט קצר שמשכו ארבעים דקות. הישגים אלו ושבחי הביקורות בארץ ובחו"ל מלמדים על איכויותיו של הסרט הן מבחינת היכולת שלו לרתק את הקהל הן כיצירת אמנות מורכבת.
בתחילת הסרט ממתינה איה באולם הנוחתים בשדה התעופה. היא נענית לבקשתו של נהג מקצועי שממתין לנוסע להחזיק במקומו את השלט שלו למספר דקות, אבל כשהנוסע ששמו כתוב על השלט מגיע, מחליטה איה להתחזות לנהגת שהגיעה כדי לאסוף אותו ומלווה אותו לרכבה הפרטי.
איה ואדון אוברבי הסקנדינבי נוסעים אל המלון שלו בירושלים, ובדרך מתפתח ביניהם בהדרגה קשר מיוחד ואינטימי. את העמדת הפנים שלה היא תחשוף בפניו רק לקראת סיום הסרט, ומעט לאחר מכן יגלו גם הצופים מעט פרטים על חייה האישיים, ה"אמיתיים", כלומר מחוץ למסגרת ההתחזות שלה לנהגת. דמותה של איה מתחילה את המסע שבסרט בהחלטתה המפתיעה והאימפולסיבית להתחזות ולהעמיד פנים שהיא מישהי אחרת – וכך היא גם מסיימת אותו: לאחר שהיא מורידה את אדון אוברבי במלון שלו ומודיעה לו שרק תלך לחפש חניה ותעלה לפגוש אותו, היא מחליטה שלא לעלות אליו לחדר (או יותר נכון מחליטה שלא להמשיך בפנטזיה, אלא לשוב לחייה האמיתיים). כך, מפוצצת איה בעצמה את בועת החיים המקבילים שבנתה בהדרגה לאורך הסרט.
אף על פי שלא מדובר בסרט באורך מלא, איה יוצר חוויה רגשית עמוקה ומורכבת אשר מעטים הסרטים הארוכים – ישראלים או זרים – המצליחים ליצור אותה. הדבר נובע מהאופן שבו אמצעי המבע הקולנועי השונים – מהתסריט המדויק ועד לצילום המינימליסטי והחכם – מתחברים יחדיו בצורה מושלמת במטרה לספר את הסיפור הקטן-גדול, שמתחולל ברובו המכריע בתוך המכונית הנוסעת.
בהקשר זה, מרתק לראות כיצד איה מצליח להיות סרט מסע, כזה שבו הדמויות עוברות דרך רגשית ופיזית, אף על פי שאינו מציג כמעט את הנוף והסביבה שבה מתרחש המסע (אלמנט שבדרך כלל משמעותי מאוד בתבנית של סרטי מסע). מעטים הם הסרטים שהצליחו להעביר מסלול רגשי שלם שכזה באמצעות נסיעה בלבד (כמעט). אחד מ"סרטי הרכב" הגדולים ביותר, המבוסס גם הוא על מפגשים בין דמויות שאינן מכירות זו את זו, הוא "טעם הדובדבן" של עבאס קיארוסטמי האיראני. ומעניין אם ברזיס ובן-נון שאבו השראה גם ממנו במהלך יצירת הסרט.
המפגש הייחודי שנוצר בסרט בין שתי דמויות מעולמות שונים שלא היו אמורות להיפגש מהדהד את אחת היצירות המוקדמות של ברזיס ובן-נון, הסרט הקצר גן עדן אבוד. בסרט נפגשים אישה מוסלמית וגבר חרדי בבית מלון מוזנח וזול בירושלים כדי לממש את אהבתם הסודית.
גם בגן עדן אבוד וגם באיה הדמויות מדברות ביניהן באנגלית. השפה מגשרת על הפער הלשוני אשר מסמל פערים במישורים אחרים. לצד זאת, שני הסרטים מתרחשים במרחבים "לימינליים" – מרחבי סף – המייצגים מצב של "לא פה ולא שם" מבחינה פיזית וגאוגרפית ובעיקר רגשית: איה נפתח בשדה תעופה וממשיך בתוך מכונית נוסעת אשר כמעט ולא עוצרת, ואילו גן עדן אבוד מתרחש כולו בחדר מלון שמנותק מההווה, מהמציאות הישראלית ומכל הקשר של זמן ומקום (מלבד כמה רמזים ויזואליים המצביעים על כך שהחדר ממוקם בעיר הקודש).
מוטיב חוזר מעניין אשר נוכח גם הוא בשני הסרטים הקצרים הללו הוא האופן שבו ברזיס ובן-נון עוסקים בעדינות בפערים שבין הגבוה לנמוך: בגן עדן אבוד, חדר המלון הזול והמוזנח מונגד באופן מעניין לעיר הקדושה ירושלים ולסיפור אדם וחווה, ובאיה הניחוח האירופאי של המלחין המעונב מתנגש עם הארציות, החוצפה ונקודת המבט העממית-ישראלית של הדמות הראשית.
בפתיחת הסרט נשמעת מוזיקה קלאסית (אשר תשוב כמוטיב חוזר בסרט), אולם במהרה הצופים מגלים שהצלילים המתנגנים מקורם במוזיקת רקע של מוקד טלפוני שאליו מתקשרת איה. כשהשיחה מתנתקת איה מסננת קללה עסיסית, ורגע זה מייצג גם הוא, כמו רבים אחרים, את האופן המשעשע והחכם שבו עוסק הסרט בפערים התרבותיים בין הגבוה לנמוך, ומפרק אותם (או מאחה בין צדדיהם) בהדרגה. בארבעים דקות של קולנוע מינימליסטי, צנוע ושקט איה מתגבש לכדי יצירה מרגשת ונוגעת, אוניברסלית ואוהבת אדם, אשר עוסקת בפער בין הפנטזיה והיום-יום, בין החלום והשגרה.
