סרט האנימציה הקצר תנועת החיות זמין לצפייה בראש העמוד.
Animal Locomotion (תנועת החיות) הוא שמה של סדרת הצילומים המכוננת של הצלם-מדען אדוארד מויברידג' (1904–1830), שהיה הראשון שהצליח ליצור אשליה של דמויות בתנועה, ולכן נחשב למבשר האנימציה והקולנוע בכלל. זהו גם שמו של סרט המיקס-מדיה האקספרמנטלי (8 דק'), המרהיב, של נגה סירוטה ואסא ריקין, שמתבסס על תנועה והתפתחות של דמויות, אובייקטים, מבנים וסמלים על ציר הזמן, ובוחן בין השאר את הקשר האבולוציוני בין החייתי לאנושי.
הרפרור אינו מקרי כשם שהוא אינו שגרתי. מויברידג' העניק לסדרת הצילומים המחקרית שלו את השם תנועת החיות למרות שלצד צילומי חיות – סוסים, כלבים, קופים, נמרים ועוד – כלולים בה גם אינספור צילומים של בני אדם: נשים וגברים בעירום או בלבוש וכן ילדים. את כולם כלל יחד בקטגוריה אחת משותפת, קטגוריה שאותה בוחנים סירוטה וריקין לעומק בסרט שמעמיד במרכזו את תהליך ההתפתחות האנושי, שמתחיל באדם הקדמון, עובר דרך האדם המתורבת וחוזר בסופו של דבר לקדמוניות חייתית. על פי תפיסת הסרט, המרחק בין בני האדם לחיות קטן בהרבה ממה שהיינו משערים או מקווים, כך שהבחירה בשם אינה רק הומאז', אלא גם מעין פרמיס או הצהרת כוונות.
הבסיס הרעיוני לסרט נולד מתוך החוויה של השניים בתקופה של מגפת הקורונה, שתפסה אותם בשנה הרביעית והאחרונה ללימודיהם במסלול אנימציה במחלקה לאמנויות המסך בבצלאל בירושלים. "זה היה במהלך הסגר השני," הם נזכרים, "בשיא של הפגנות המחאה בבלפור, והתחושה הייתה מאוד אפוקליפטית." אווירת סוף העולם הזו הציפה שאלות מטרידות שהפכו לטריגרים שהניעו את הסרט. למשל, מה יקרה אם העולם יגיע לקיצו וכבר לא נהיה מחויבים להיות "בני אדם"? האם כשנוריד את כל המסכות האנושיות והתרבותיות נחזור להיות "חיות"? האם נגלה שכל המנגנונים התרבותיים נועדו למעשה למנוע מבני האדם להתמסר למימוש תשוקות או פשוט להתפלש בבוץ? הסרט, שמסתיים במה שהם מכנים "מסיבת סוף עולם" מציג תשובות פסימיות למדי לגבי יכולתו של המין האנושי להמשיך לשמור על צלם אנוש לאחר קריסת המחויבויות והמסגרות התרבותיות.
"אנחנו שני אנשים מאוד מגודרים," מסבירה סירוטה כשהם נשאלים על פשר העיסוק שלהם במסגרות בכלל ובשבירתן בפרט, "בשבילנו עצם הרעיון שלא צריך לקום מחר בבוקר הוא חגיגה." מהמקום הזה נובע הצורך של שניהם לחקור מודלים של סדר חברתי ואנרכיה בכמה רבדים, כמו גם לחפש אחר "השלב האבולוציוני הבא של האדם או מה שריקין מכנה "השאיפה הבאה של בני האדם."
כבר משלבי העבודה הראשונים של הסרט היה לשניהם ברור שהם מעדיפים להתמסר לחקירה צורנית וחומרית וליצור באמצעותה ובמגוון מדיות "חוויה ויזואלית שאפשר להיטמע בתוכה" שתהיה תחליף ראוי למהלך נרטיבי. ואכן, הצפייה בסרט מזמנת חוויה דרמטית, קליידוסקופית ומרובת ניגודים: יופי והרמוניה לעומת כאוס ואלימות, פרט יחיד לעומת שכפול אינסופי, יצר לעומת דת וקדושה, היסטוריה לעומת מודרניזם, תירבות לעומת חייתיות ועוד. התמהיל ההיפרבולי הזה, שיושב על קו התפר שבין אנימציה לווידיאו ארט, מורכב בין השאר ממוטיבים נוצריים ואיקונות, ציורי האדם הקדמון, לוחמי שוורים ספרדים וסמלים מתרבות הפופ האמריקאית, ושואב השראה מדרווין, ז'ורז' בטאי ואחרים. בנוסף החליטו היוצרים לחשוף במכוון את מלאכת הטווייה בין המדיות והטכניקות השונות ששילבו בסרט ולהפוך אותה לחלק אינטגרלי מהשפה הוויזואלית של הסרט; החל מציור על זכוכית מתחת למצלמה, דרך בניית רצפים קולאז'יים ועד אנימציה קלאסית, סטופ-מושן ואפטר אפקט.
במבט ראשון אולי נתקשה להבחין בעיקרון מארגן מובהק, אך למעשה רצפי הדימויים מאורגנים בשני צירי זמן שמתקדמים ומתפתחים רעיונית וצורנית במקביל. "ציר אחד הולך קדימה ומציג את ההתפתחות מהאדם הקדמון למצב שבו האדם יודע הכול," מסבירה סירוטה את התפיסה המרכזית של הסרט, "אבל במקביל יש ציר נוסף שהולך אחורה מהשלב שבו האדם אומנם כבר יודע הכול, אבל אין יותר תועלת בידע שלו ובתרבות, אז הוא חוזר לקדמוניות."
בימים אלה מסיימים השניים את סרטם העצמאי, אבן מעמסה, שמתמקד בהיסטוריה של ירושלים וממשיך את הקו האקספרימנטלי ואת המחקר הצורני שאפיינו את סרט הגמר שלהם, הפעם בדגש על ארכיטקטורה.
סרט הגמר תנועת החיות נעשה במסגרת לימודים לתואר ראשון במחלקה לאמנויות המסך, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים, 2021.
סרט האנימציה הקצר תנועת החיות זמין לצפייה בראש העמוד.
