הסרט אביר (25 דקות) זמין לצפייה בראש העמוד.
הסרט העלילתי הקצר אביר שביימה נוגה מר מעלה שאלות על היחסים בין מרכז ושוליים בחברה הישראלית. העלילה, שעוסקת בקשר המורכב בין קרן (דורית לב ארי) לבין בן דודה אביר (אושר מימון), מהדהדת שיח קולנועי על האחר בחברה הישראלית. אביר, שהיה מנותק מהחברה שלושים שנה וחי ברחוב, הוא דמות שוליים חתרנית המעמידה בספק נרטיבים ממסדיים בנוגע למשפחה, זוגיות, שכול ואבל. לאורך הסרט אביר חותר תחת המוסדות החברתיים שמכתיבים את אופני ההתמודדות עם טראומה. הוא מאופיין כנון-קונפורמיסט שמתנגד לנורמות החברתיות ולתבנית המוכרת של השכול הישראלי, ואמצעי המבע של הסרט מדגישים את זרותו החברתית והתרבותית.
דמות האחר בקולנוע הישראלי עברה שינויים רבים והתפתחויות: תחילה עוצבו דמויות המייצגות קבוצות, למשל פלסטינים ומזרחיים, ניצולי שואה ומהגרים, ואחר כך הוצגו דמויות שוליים חברתיות, למשל נרקומנים ומתמודדי נפש בתור גיבורים נרפים וחסרי תוחלת. בספרה "מקהלה אחרת" עוסקת חוקרת התרבות והקולנוע נורית גרץ באופן שבו קולנוע ישראלי נותן קול לדמויות שנדחקו לשוליים. לדבריה, "האחר בקולנוע הישראלי אינו רק דמות נרטיבית, אלא גם עמדה אידיאולוגית המבקשת להגדיר מחדש את גבולות ההזדהות של הצופה." בהקשר זה, אביר משתלב במסורת הצגת האחר, אך בו-זמנית שובר אותה: הוא אינו מוצג כדמות שוליים חלשה שהיא חלק מקבוצה, אלא כדמות כריזמטית ואינדיווידואליסטית שמסרבת להיכנע לנורמות חברתיות.
קרן מכניסה את אביר לביתה ומשמשת כגשר בין העולם הממוסד לבין עולמו של אביר. היא נעה בין תשוקתה להתמסרות לחיים נורמטיביים לבין משיכתה אל השוליים. חלק מהרצון שלה לעזור לאביר טמון בתחושת אחריות כלפי הנזקק והחולה. קרן עוברת את התהליך הטרנספורמטיבי שבוחן מחדש את החיים הנורמטיביים באמצעות המפגש עם אביר.
באמצעות הקשר בין השניים הסרט בוחן את הגבולות בין נורמה לסטייה, בין "לחיות נכון" לבין חיים מחוץ למבנה החברתי המקובל. אופי הקשר בין קרן ואביר מנפץ את הדינמיקה המסורתית של מציל–ניצול; על פניו קרן היא הדמות שמצילה את אביר כאשר היא מכניסה אותו לביתה. פעולה זו מקנה לה גם הרגשה שהיא עליונה ממנו. אך ככל שהסרט מתקדם, מתברר שאביר הוא זה שנותן לקרן תחושת חיים ומשחרר אותה מהשגרה הריקה שלה. כך נוצר תהליך הפוך שבו דמות המגושם, חסר היכולת והחלש לכאורה הופכת להיות כוח משנה חיים עבור הדמות הנורמטיבית. לא זו בלבד שאביר מסרב להיות מטופל על ידה, הוא גם מעמת אותה עם הריקנות בחייה ומעלה ספקות בנוגע לאופן שבו צריך להתנהג במרחב הציבורי, לרבות בטקסי לוויה ואזכרה בבית הקברות. הוא משתמש בלשון חדה, חתרנית ולועגת כדי לערער על המיתוס הישראלי של הקורבן–הגיבור והאדרת המוות והטראומה.
במאמרה Chronic Trauma, the Sound of Terror, and Current Israeli Cinema מציגה חוקרת הקולנוע רעיה מורג את מושג Chronic Trauma )הטראומה הכרונית(, כמצב שבו החברה הישראלית לכודה בתוך זיכרון טראומטי מתמשך שאינו מאפשר עיבוד אמיתי של כאב אלא הנצחה שלו במרחב הציבורי הישראלי ובחוויה הקולקטיבית. גיבורי הקולנוע הישראלי מהדהדים את הטראומה הכרונית הלאומית גם כשבמרכז הסרט סיפור אישי, לכאורה. בניגוד למצב זה, אביר מציע אלטרנטיבה: אביר חוזר מהרחוב – המרחב הציבורי הישראלי הלא ממוסד – ומתלווה לקרן כשהיא מבקרת במרחבים ציבוריים הממוסדים של הבורגנות, כגון סופרמרקט, אולם קולנוע ובית קברות. בסופרמרקט הוא מסרב לקחת חלק בתרבות הצריכה; בקולנוע הוא מתרגש כצופה נלהב וקולני ונמנע מלשתוק ולהצניע רגשות; ובבית הקברות הוא לועג לתרבות ולנורמות האבל הנהוגות ומצביע על המלאכותיות שבהן.
אביר מוליך את קרן דרך המקומות הפיזיים הללו, והסצנות נאספות לכדי אמירה ביקורתית חברתית נוקבת על החברה שבה קרן חיה. המבנה הייחודי של התסריט, שנע בין הפרטי לציבורי ובין האינטימי לקולני, בונה בהדרגה את תגובתו של אביר לחברה הישראלית הסובבת את קרן. מכאן עולה שאביר אינו רק סיפור על מערכת יחסים בין קרן ואביר, אלא גם משמש כמניפסט נגד הדרת האחרים בחברה הישראלית וכתמונת מראה של החברה. דווקא בסצנות של חיי היומיום הפרטיים והשיחות בין קרן לאביר שאינן נוגעות לטראומה לאומית באופן ישיר, הסרט נטען במשמעויות קולקטיביות ומכריח את הצופה לבחון מחדש את האופן שבו האחר נתפס בתוך הנרטיב הלאומי ואת המראה החברתית שהוא משקף. הבימוי נע באופן מושכל בין נקודת מבטה של קרן על אביר לנקודת מבטו של אביר על החברה, שמהן הדיר את עצמו, והנורמות שלה.
הסרט חובר לסרטים ממסורת קולנועית שעוסקת בביקורת על הממסד, על זיכרון קולקטיבי ועל הדרת קולות שאינם מתיישבים עם הבון טון. הבימוי, שמתרכז בחוויה של קרן ובנקודת המבט שלה על אביר, והצילום, שמתבונן בגופו ובהתנהגותו של אביר, יוצרים חוויה קולנועית גדולה יותר מסך חלקיה. דורית לב ארי ואושר מימון נותנים הופעות אייקוניות שמהדהדות תפקידים שעשו בסדרות וסרטים שבהם ייצגו את הבורגנות הישראלית ודרי רחוב, בהתאמה. ייחודו של הסרט אביר הוא בהתבוננות הרפלקסיבית שמאפשרים השוטים הארוכים וביכולת של לב ארי ומימון להסתכל על הדמויות גם מבחוץ.
המתח בין ההתבוננות מבחוץ של הצילום למודעות של השחקנים לייצוגים שלהם, משקף גם את המתח בין הציפייה מאביר להיות אביר על סוס לבן מחד גיסא או פרא אציל מאידך גיסא, לבין התפקיד האמיתי שהוא ממלא בסיפור. המצלמה ממסגרת בפריימים רחבים את גופו ואת התנהלותו של אביר במרחב. השימוש בחלל והשפה הקולנועית שמתחילה בפריימים רחבים שכולאים את הדמויות במרחב ומסתיימת בפריימים סגורים יותר משלימים באופן חזותי ולא מילולי את היחסים הנבנים בין אביר לקרן. חוזקו של הסרט הוא בנקודת המבט על אביר, שאינו מוצג כגיבור טראגי, אלא כגוף שנע בתוך חללים סגורים שלא הולמים את החיוניות, הכנות והעוצמה של אישיותו.
בישראל פועלים כ-15 חוגים ומחלקות באוניברסיטה, מכללות ובתי ספר לקולנוע שבהם מופקים בכל שנה עשרות סרטים קצרים. לרוב, העלילות מגוללות את סיפורו של המעמד הבינוני בישראל. החוג לאמנויות הקול והמסך במכללה האקדמית ספיר מתייחד בהפקת סרטים קצרים שעוסקים לעיתים קרובות במתחים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים בפריפריה הישראלית. הפריפריה על שלל פניה – בהקשר המעמדי, התרבותי או הנפשי – מיוצגת בסרטי החוג, ועם השנים התפתחה לחקר מעמיק בתוכן ובצורה. על כך יש להודות בין היתר לפסטיבל קולנוע דרום שמלקט מדי שנה יצירות מהפריפריה הגלובלית או כאלה שעוסקות בפריפריה החברתית או הכלכלית הבינלאומית.
גוף העבודה החשוב של סרטי החוג מתגבש לכדי דיוקן מרובד ועשיר של הפריפריה הישראלית ומשמש עדות להזנחתה ארוכת השנים. סרטי החוג מספרים, בפרט אחרי ה-7 באוקטובר, את סיפוריהן של קהילות רבות מהדרום, וחובה להאזין ולצפות בהן.
