הסרט הקצר גרינלנד (17 דקות) זמין לצפייה בראש העמוד.
גרינלנד (2015), סרטו הקצר של אורן גרנר, שהיה פרויקט הגמר שלו בלימודי הקולנוע במנשר, נחשב לאחד הסרטים הקצרים המוערכים שנעשו בישראל בשנים האחרונות. הוא זכה לשבחים ופרסים והוקרן בין היתר בפסטיבל סאנדנס היוקרתי, זאת למרות, ואולי דווקא בזכות, היותו יצירה קטנה וצנועה באופן חריג.
בדומה לסרטים ישראליים רבים מהעת האחרונה, ארוכים וקצרים כאחד, גרינלנד מאחה באופן חכם בין הבדיוני והתיעודי, בין היתר באמצעות הבחירה של הבמאי שהוא והוריו יגלמו את עצמם בסרט. יתרה מזאת, הסרט מצולם בבית המשפחה האמיתי, מה שרק מעצים את התחושה הכמו-תיעודית שהסרט המתוסרט הזה ספוג בה. בחירות אלו, שגרינלנד היה מן הסרטים הישראלים הראשונים שנעשה בהן שימוש כה מובהק, חוזרות גם בסרטו הארוך והמצוין שיצא לאקרנים כמה שנים לאחר מכן, "אפריקה", אשר יש בו קפיצת מדרגה נרטיבית מסרטו הקצר. עם זאת, יש בעיניי קסם מיוחד דווקא ביצירה הקצרה והמעט בוסרית שביים כסטודנט, אשר אוצרת בתוכה אלמנטים ורבדים כה רבים דווקא בזכות היותה מינימליסטית.
בגרינלנד מתואר היום שבו עוזב אורן את בית נעוריו. הבמאי מצולם בעודו אורז את חפציו ונפרד מהוריו ומהמקום שבו גדל. הפרידה מספקת לצופים הצצה אל מקומות ורגעים שגם אם נראים תחילה חסרי חשיבות ורגילים לחלוטין, עבור גיבור הסרט (הבמאי) אלו מרחבים עמוסי זיכרונות ורגשות – פיסות גן עדן אשר יֵלכו בקרוב לאיבוד. האינטראקציות השגרתיות של גרנר עם הוריו ועם הבית, המתפקד בסרט כדמות לכל דבר, מספרות בהדרגה סיפור עדין, סמלי ומהודק על התבגרות, גבריות, פרידה והזמן החולף. זהו סיפור שרק צפייה בסרט, ולא מילים שייכתבו עליו, יכולה להעביר את הרגשות העזים שהוא מעורר.
השפה הקולנועית של הסרט מתאפיינת בשוטים ארוכים וסטטיים, רובם מרוחקים מהסיטואציה, ובקומפוזיציות מוקפדות. לצד המינימליזם והדלות (המכוונת) שבהחלט ניכרת, נעשה בסרט שימוש יפהפה בתאורה בכלל ובתאורה טבעית בפרט. נראה כי לצד הפרידה מהמרחב הביתי עצמו – מהחצר הירוקה ומחדרי הבית – מנסה גרנר להיפרד גם מהמופעים הספציפיים הקשורים במקום, למשל מהאופן שבו פוגע אור השקיעה החם בווילון חדר השינה, בקיר הסלון או בעצי הפרי בחצר. הסרט חושף את היופי שברגעים ובמקומות השגרתיים ביותר, לכאורה, וכמו בוזק מעליהם אבקה קולנועית של נוסטלגיה וגעגועים.
אורכו של הסרט כשש-עשרה דקות בלבד, ואף על פי כן שזורות בו בזו אחר זו סצנות בלתי נשכחות, אשר מצליחות לתפוס רגעים קטנים וליצוק לתוכם משמעות וחן באופן מתוחכם ובה בעת מאוד לא מתאמץ. דוגמאות טובות לכך הן הסצנות בהשתתפות אורן ואביו, שבהן צפה התמה של ההתבגרות, המשמעותית מאוד לסרט. באחת מהן מצולם גרנר בשוט ארוך ויפהפה מחזיק את הסולם שעליו עומד אביו כשהוא קוטף מן העץ. שוט זה מסמל אולי את ההיאחזות של גרנר בדמותו המתרחקת של האב; דבר מה בסולם יכול להתפרש כסולם לגן עדן, שאליו גרנר עדיין לא מוכן שאביו יטפס בו. בסצנה אחרת צופים הבמאי הצעיר ואביו בהדמיה של זרימת הדם בליבו של האב, אשר מוקרנת לפניהם על צג המחשב – דימוי שמציף שוב את העיסוק בהתבגרות, הזדקנות ומוות.
גם רגעי הסיום של הסרט, שבהם שוב מפציעה הכורסה שהופיעה בסצנה הראשונה, הם בעיניי מופת של סמליות ומינימליזם קולנועי, אשר ניתן לפרש ולנתח בדרכים רבות ושונות; אורן חובט בעצבים בכורסה ומשחרר ממנה את כל האבק שהצטבר עליה במשך שנים שעה שהוריו (באחד משני הרגעים היחידים בסרט שאינם מוצגים בשוט סטטי) מביטים בו בתמיהה מתוך הבית. התקיעות שבה שרויה הדמות הראשית והקושי שלה להתקדם, להתבגר ולהיפרד, מקבלים כאן ביטוי פיזי קטן אך מדויק, משעשע ועצוב בו-זמנית, שנצרב בי, כמו כל הסרט, ונותר איתי זמן רב לאחר הצפייה הראשונה בו.סרט הגמר גרינלנד נעשה במסגרת הלימודים לתואר ראשון במחלקה לקולנוע, מנשר לאמנות.
