סרט האנימציה הקצר גולדן מרגריטה זמין לצפייה בראש הדף.
גיל ההתבגרות בכלל והתבגרות בשוליים החברתיים בפרט מעסיקים ומרתקים יוצרי ספרות וקולנוע לאורך השנים, החל מהקלסיקות הספרותיות של ויקטור הוגו "עלובי החיים" וצ'ארלס דיקנס "אוליבר טוויסט" ו"תקוות גדולות", שזכו גם לגרסאות קולנועיות, דרך ה"גל החדש הצרפתי" של טריפו "400 המלקות" וההיפר-ריאליזם של הרמוני קורין ולארי קלארק "קידס" ופרננדו מאירלס "עיר האלוהים" ועד לדוקו הנוקב של סימון לרנג וילמוט "בית עשוי מקוצים", שהיה מועמד לאוסקר בשנת 2023. מה שמשותף לגיבורי סרטים אלה ודומיהם הוא ההכרח להתבגר מוקדם ולהתמודד פנים אל פנים עם מציאות קשוחה, אכזרית ולרוב אלימה ללא מבוגר אחראי שיגן עליהם או יתווך בינם לבינה. ככל שהסביבה אפלה ומסוכנת יותר כך תיראה חוויית ההתבגרות של הגיבורים הצעירים על המסך דרמטית, מטלטלת ומטרידה יותר.
בדומה לטינאייג'רז חובבי הסקייטבורד בשכונת השוליים מוכת האיידס בניו יורק "קידס", 1995, סוחרי הסמים הצעירים בפאבלה האלימה בריו דה ז'נרו "עיר האלוהים", 2002, יתומי המלחמה בסרייבו "הילדים של סרייבו", 2012 והילדים החוסים במוסד באוקראינה השסועה "בית עשוימקוצים", 2022, גם גיבורי סרט האנימציה הקלאסית הקצר גולדן מרגריטה של קרן קרסיק מהלכים על קו התפר האכזרי בין תמימות נעורים לבין עולם המבוגרים הנצלני וחסר הרחמים. המבוגרים בסרט אינם הורים, אינם מתפקדים ובוודאי אינם אחראים. במקרה הטוב הם שם כדי לסמן את העתיד חסר התקווה שממתין לצעירים מעבר לפינה, ובמקרה הרע הם מנצלים את תמימות הנעורים להנאתם, אולי מתוך יצר נקמה. אלא שהצעירים כמו צעירים – חיים את חייהם: סיגריה גנובה, מסיבה של גדולים והתרגשויות נעורים.
"ילדים הם ילדים, לא משנה איפה ובאיזה תנאים הם גדלים – הם לא תופסים את עצמם כסובלים," מסבירה קרן את אחת המוטיבציות שלה לעשות את הסרט, שמבוסס על פרגמנטים של סיפורי התבגרות ששמעה לאורך השנים מקרובי משפחה, חברים והוריהם מרוסיה ואוקראינה. הם סיפרו עובדות יבשות, בלי דרמה, על מה היה ואיך היה, ורק כשהתחילה לחקור ולחפש רפרנסים מצולמים הבינה את עומק הפער בין החוויות לבין הזירה שבה התרחשו.
הפער הזה נתן לה את ההשראה לתפיסה העיצובית של הסרט – שמבוסס על יותר מ-600 ציורי פנדה שצוירו ביד – ובנה את הסקאלה הצבעונית; הסביבה האורבנית הקודרת, הפוסט אפוקליפטית, עם רמיזות לשואה גרעינית או מלחמה – מצוירת בשחור לבן, ולה איכויות רישומיות. לעומת זאת הילדים המשוטטים בתוכה מצוירים בצבעי פנדה עליזים, עשירים ו"ילדותיים", שמעצימים את התחושה שהעיר הנטושה, המזוהמת במזרקים ופסולת, על בנייניה הגבוהים והריקים, אינה משפיעה עליהם לכאורה. גם פרח הגולדן מרגריטה שצומח בעליזות צהובה אינו מושפע מההזנחה שמסביב. אלא שהחומריות של צבעי הפנדה מגלמת בתוכה גם רמיזה למצב נפשי – המריחות הלא חלקות, הגושיות והלא בהכרח נשלטות חושפות את האמת של החומר, את האמת של הנפש. ואולי זה בכלל היפר-ריאליזם מסוג אחר.
בדומה ליוצרי קולנוע כמו הרמוני קורין, לארי קלארק ופרננדו מאירלס – קרסיק בוחרת להיצמד לתודעתם של גיבוריה הצעירים ולהביא את חוויות ההתבגרות שלהם למסך ללא שיפוטיות, ומקפידה לכבד את המרחב שלהם. כך היא מעודדת את הצופים והצופות לשאול את עצמם שאלות ולהעניק פרשנויות למה שנראה על המסך ולגלות עד כמה הם מוטרדים מהפער בין פרשנותם לבין זו של הגיבורים הצעירים. כך למשל, הם עשויים למצוא את עצמם מתבוננים בחוויה מינית של נערה עם גבר מבוגר ולפרש אותה כניצול או תקיפה, -בעוד הנערה בסרט מתייחסת אליה דווקא כאל הרפתקה ואינה מגיבה אליה כמעט. "אם הדמות לא חווה את האירוע כטראומה – אני לא מרגישה שיש לי זכות להתערב בזה," מסבירה קרסיק את עמדתה הלא שגרתית, "במיוחד אם אין לי פתרון לבעיה." לכן היא מסתפקת בכך שהצופים ירגישו בעצמם שמשהו לא תקין, אבל "עוזרת להם" באמצעות שני אמצעי מבע קולנועיים: אבסטרקט וסאונד. האבסטרקט מוצמד לתודעתה של הנערה, והסיקוונס האניגמטי והלא קוהרנטי מרמז על כך שלנערה הצעירה אין כלים לעכל ולהתמודד עם המתרחש. הסאונד, לעומת זאת, מוצמד לתודעתה של היוצרת ומעניק לסרט רובד מעיק שיוצר מעין זמזום טורדני לכל אורכו. "הסאונד הוא למעשה הנציג שלי בסרט," היא מסבירה.
למרות שקרסיק מקפידה להשאיר קצוות פרומים ככל האפשר ומקום נרחב לפרשנויות – נראה שבסאבטקסט נאספות בהדרגה לאורך הסרט חוויות התבגרות מורכבות ומודחקות היטב, שבדומה לקרינה רדיואקטיבית עשויות לחלחל בסתר למעמקי הנפש, ותוצאותיהן הטראומטיות ייחשפו רק בעתיד. ואולי זוהי רק אחת הפרשנויות.
סרט הגמר גולדן מרגריטה נעשה במסגרת הלימודים לתואר ראשון במחלקה לאמנויות המסך, בצלאל, 2021.
סרט האנימציה הקצר גולדן מרגריטה זמין לצפייה בראש הדף.
