הדוקומנטרי הקצר שושנה דמארי: קריאה מאוחרת זמין לצפייה בראש העמוד.
בשנים האחרונות אנחנו עדות ליותר ויותר סרטים דוקומנטריים אשר פונים ליצור פורטרטים של נשים מזרחיות יוצרות: משוררות, זמרות וכותבות, כמו שושנה דמארי, ז'קלין כהנוב, אהובה עוזרי ואחרות. מגמה זו מבקשת להרחיב את הקנון התרבותי הישראלי באמצעות התבוננות בגיבורות התרבות שנדחקו לשוליו והשבתן אל המרכז. פורטרטים אלו ינסו ברובם להציג את מושאיהם כנשים גדולות מהחיים שאולי לא זכו למספיק הכרה בחייהן, אך הקולנוע הדוקומנטרי מאפשר להעניק להן קול.
סרטה הקצר של הבמאית ישראלה שאער מעודד שושנה דמארי: קריאה מאוחרת מציע מהלך שונה. דרך סדרת שיחות וראיונות טלפוניים המהווים את פס-הקול של הסרט, הצופים נחשפים לאופן שבו מצטיירת דמארי בדמיונם של המרואיינות והמרואיינים – אישה עוצמתית, בעלת קול עמוק ונפלא, מושא להערצה, אך גם לביקורת רבה, על חייה האישיים ובחירותיה האמנותיות והפוליטיות. בסדרת השיחות הזו, שבה משמשים העדויות והזיכרונות השתקפויות-מראה של דמארי בדמיונם של הדוברים, בונה שאער מעודד מחדש הן את המבט הקולנועי והן את הפורטרט של דמארי – מושאו.
אולם זהו פורטרט בלתי אפשרי, משום שדמארי מסרבת להתאים את עצמה לדמיון הקולקטיבי הזה, מסרבת להיות ההשתקפות של המבט עליה – שמנסה לתאר ולהבנות את דמותה – גם כשמנסים לכפות זאת עליה. כך, דמארי מתנגדת לשאלות שהיא נשאלת בראיונות המשולבים בסרט, תוהה על עצם הלגיטימציה של השאלות ומתלבטת אם לענות בכלל.
בשלב מסוים הניסיון להבנות את דמותה בפורטרט המשתקף מתוך הסרט נכשל כליל, ודמארי מחזירה את המבט: "מה אתם מביטים בי כולכם? מה יש לכם נגדי?" הקטע שבו נאמרות המילים לקוח מסרטו של נורי חביב באין מולדת משנת 1956, הסרט הישראלי הראשון שצולם בצבע, והראשון שעסק בעליית יהודי תימן לישראל. בסרט גילמה דמארי את דמותה של נעמה, זמרת ורקדנית צעירה שעלתה מתימן בשנת 1926.
ההתנגדות למבט פועלת כאן בשלושה מישורים של משמעות: ראשון, נעמה, גיבורת הסרט באין מולדת, מתנגדת להתבוננות של הדמויות בה ולאופן שבו הן שופטות אותה; שני, השימוש של שאער מעודד בקטע זה בתוך הפורטרט שהיא מנסה לבנות לדמארי הוא שימוש רפלקסיבי, המאפשר לדמארי (באמצעות גילומה של נעמה) להתנגד למבט הבוחן והשיפוטי הנבנה כלפיה בסרט וכאילו "לענות" למלעיזיה, המראיינים והמרואיינים בסרט. במישור השלישי, המבט החוזר מופנה אל הצופות והצופים עצמם בשושנה דמארי: פורטרט מאוחר, ומזכיר לנו שכאשר אנחנו צופות בסרטי דיוקן, אנחנו תמיד מדמיינות מחדש את מושא הסרט מבלי לאפשר לו או לה להתנגד ולהחזיר מבט. שאער מעודד מזכירה לנו את זה בסרטה הקצר, שבו היא מדגישה שלעיתים פורטרטים קולנועיים הם איך שהיינו רוצות לדמיין את מושאיהם. את שושנה דמארי היא הייתה רוצה לדמיין כאקטיביסטית מזרחית, לוחמת צדק למען זכויות אדם שתשמיע קולה בנושאים של מאבקים חברתיים ופרשת חטיפת ילדי תימן.
דמארי, שכונתה מלכת הזמר העברי ואף הייתה הזמרת הראשונה לזכות בפרס ישראל ב-1988, זכתה להערכה והערצה רבה בציבור הישראלי. אולם כפי שאומרת אחת הדוברות בסרט, "להיות שושנה דמארי זה היה מאבק מתמשך". מאבק זה היה אולי רחוק מאקטיביזם חברתי כפי שהייתה רוצה לדמיין אותו שאער מעודד, אולם הפורטרט הדוקומנטרי הבלתי אפשרי של דמארי מאפשר לה לעשות זאת, על רקע הדימוי של דמארי רוכבת על סוסה בגו זקוף החותם את הסרט. כיצד נדמיין את דמארי מעתה אנחנו, הצופות, בעקבות הצפייה בסרט?
הסרט שושנה דמארי: קריאה מאוחרת צולם במסגרת פרויקט "יוצרות רחובות" ביוזמת הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטיות וסטודנטים ואגף תרבות ואמנויות, עיריית תל אביב.
הדוקומנטרי הקצר שושנה דמארי: קריאה מאוחרת זמין לצפייה בראש העמוד.
