הסרט הקצר פלורטיים (12 דקות) זמין לצפייה בראש העמוד.
* כדי לצפות בסרט, יש לאשר עוגיות YouTube/Vimeo דרך אייקון העוגייה הכחול שבתחתית
הסרט הקצר פלורטיים, שכתבה וביימה ברכי הישריק, מצטרף לגל מתפתח של קולנוע אישי ואינטימי הבוחן דרך הפריזמה הקולנועית את החוויה הנשית, השונות והמרחב התרבותי הסגור. עלילת הסרט קצרה ומצומצמת לכאורה: אם לילד אוטיסט מנסה ליצור עימו קשר עין. הסרט נולד מתוך חוויה אישית של הישריק, אם לילד עם אוטיזם, שניסתה להגיע עם בנה לקשר עין. רגע קטן לכאורה, אך כזה שהפך עבורה לאירוע טעון מבחינה רגשית, תרבותית וקיומית. עבור הישריק, הרגע הזה דרש ממנה לוותר על מוסכמות וחוקים שעליהם התחנכה כאישה חרדית.
העובדה שהסרט נולד מתוך חוויה אישית מעניקה לו ממד של קולנוע אוטוביוגרפי, אך הישריק אינה מסתפקת בהעברת זיכרון אישי. הבחירות האמנותיות שלה, ובראשן ההחלטה ללהק לתפקיד הראשי את אחותה, גם היא אם לילד עם אוטיזם, ואת בנה של האחות, שאינו שחקן מקצועי אלא ילד עם אוטיזם במציאות, מטשטשות את הגבולות בין קולנוע עלילתי לדוקומנטרי. האחות, הבמאית הניה ברודבקר, ובנה ארי השתתפו בסרט הדוקומנטרי האוטוביוגרפי שלושתנו (2023), הבוחן את היחסים בין זוג ההורים לבנם.
הישריק מתארת בשיחה כיצד ההחלטה ללהק את אחיינה ולא ילד שחקן נבעה מהרצון "לתת לזה לקרות על הסט" ולהביא את הדבר האמיתי לתוך הסרט. בחירה זו מציבה את הסרט בתוך מסורת של קולנוע ריאליסטי אינטימי, שבו המצלמה אינה מנסה לביים את המציאות אלא להתבונן בה.
הסרט אינו מציג את האוטיזם כבעיה דרמטית או כתופעה יוצאת דופן, אלא כמרחב של יחסים. בכך הוא מתרחק מהייצוגים הקולנועיים המוכרים של אוטיזם, כגון איש הגשם או Temple Grandin, שבהם הדמות האוטיסטית הופכת למוקד דרמטי של חריגות או גאונות יוצאת דופן. פלורטיים מציע מבט שונה: הילד אינו מוצג כחריג, אלא כבן בתוך מערכת יחסים. האוטיזם אינו נושא הסרט אלא תנאי קיומי שבתוכו מתפתחת מערכת היחסים בין האם לבנה. הקשר הזה מקבל משמעות נוספת בתוך ההקשר התרבותי־חרדי שבו הסרט מתרחש.
הישריק מעידה שהעבודה על התסריט שיקפה את המתח בין אידיאל האימהות שעל לפיו עוצבה כנערה חרדית לבין החוויה המורכבת של אימהוּת במציאות. בתוך החברה החרדית, שבה האימהוּת נתפסת כחלק בלתי נפרד מזהות האישה, מתח זה הופך למטען דרמטי עמוק שלא בהכרח מתבטא במילים, ולכן הסרט מבטא את המתח הזה במבטים, תנועות והיסוס.
הישריק מתארת שותפות יצירתית עמוקה עם הצלם בועז יהונתן יעקב, שנבעה גם מהיכרותו את העולם החרדי. היא מספרת שבמהלך חיפוש הלוקיישנים היה חשוב למצוא בית שמשקף את העולם הפנימי של הדמות; בית עם ספרייה כבדה, חלל סגור ותחושה של גבולות. בחירה זו יוצרת עולם ויזואלי שבו המרחב הפיזי משקף את המרחב הרגשי של הדמות, והבית הופך למרחב תחום שבו מתרחש המאבק הפנימי של האם. המצלמה מתבוננת בדמויות מתוך רגישות ושקט. הקונטרפונקט בין גבולות הבית הניכרים לבין העדינות של המבט תומך במבנה התסריטאי.
אחד ההיבטים המעניינים בסרט הוא האופן שבו השחקן ארי ברודבקר מתפקד מול המצלמה. הישריק מספרת שארי כבר היה מורגל במצלמה בעקבות הסרט הדוקומנטרי שעשתה עליו אחותה, ושהוא אף צפה בעצמו במוניטור וחזר על פעולות, דבר שיצר עבודת משחק טבעית אך גם מודעת למצלמה. מצב זה יוצר שכבה נוספת של מורכבות: הבן והאוטיזם שלו אינם אובייקט לתיעוד אלא נוכחים ומשתתפים פעילים בתהליך הקולנועי.
מעבר לסיפור עצמו, הסרט משקף גם את דרכה של הישריק כיוצרת. "גדלתי בעולם ללא קולנוע, שבו יצירה קולנועית לנשים חרדיות נקראה 'מצגת' או 'מופע אור־קולי'. כתבתי וביימתי סרטים מתוך חוסר היכרות עם מסורת קולנועית, ודווקא המרחק הזה מהקולנוע מייצר אצלי נקודת מבט שונה, ייחודית. חוויית הזרות שלי מול העולם החילוני נשארה גם היום, והקולנוע הפך לגשר שמאפשר לי לבטא סיפורים שלא ניתן היה לספר אותם במסגרת שבה גדלתי."
זרות זו הופכת לאחד המאפיינים המרכזיים של הסרט. הדמות המרכזית מנסה להתנהל בין חוקי ההלכה לבין צורך רגשי, בין מסורת לבין יצירת אינטימיות. הניסיון ליצור קשר עין עם הילד הופך לפעולה דרמטית קטנה אך טעונה, כזו שמחליפה דרמה גדולה.
פלורטיים הוא סרט קטן בממדיו אך רחב במשמעויותיו. הוא עוסק באוטיזם, אך גם באימהות, בזהות וביכולת ליצור קשר. בהקשר רחב יותר של ייצוגי אימהות ונשיות, פלורטיים מהדהד ספרות וקולנוע המעמידים במרכזם חוויה נשית לא פתורה, לעיתים בלתי ניתנת לניסוח מלא. ברומן Motherhood מאת הסופרת הקנדית שילה הטי (2018, הוצאת Harvill Secker), הגיבורה נעה בין רצון לאימהות לבין התנגדות עמוקה אליה, ומפרקת הנחות יסוד על נשיות, בחירה וחובה. באופן דומה, בפלורטיים האימהות אינה מוצגת כמצב הרמוני אלא כמרחב של קונפליקט פנימי עמוק, כזה שאינו מתנסח במפורש אלא מרחף מעל הפעולות הקטנות. גם כאשר הישריק בוחרת להסיר מהתסריט אמירה ישירה כמו "לא רציתי את הילד", נוכחותה בתהליך היצירה ממשיכה להדהד בתוך הסרט, בדומה לאופן שבו הטי משתמשת בשאלות פתוחות ובאי־הכרעה כצורת ביטוי מרכזית.
נקודת ממשק נוספת בין פלורטיים וטקסטים ספרותיים ניתן למצוא בטרילוגיית הרומנים של רייצ'ל קסק, ובפרט ב־Outline (שתורגם לעברית בשם קווי מתאר, 2018, הוצאת מודן). שם, הדוברת נוכחת בעיקר דרך הקשבה לאחרים, והקול הנשי נבנה דרך חוסר ישירוּת, דרך מרווחים ושתיקות. בפלורטיים פועל במרחב דומה: האם אינה מסבירה את עצמה, והסרט אינו מספק פרשנות פסיכולוגית ישירה. תחת זאת הוא מאפשר לצופה להיכנס אל תוך רשת של מחוות כשהמצלמה מתמקדת על מבטי הגיבורה, ועל הבית החרדי שבו מתרחשת העלילה. השפה הקולנועית של הישריק, בדומה לפרוזה של קסק, מתעקשת על פער בין חוויה לבין ניסוח של האם הגיבורה.
הקולנוע העכשווי עוסק באוטיזם באופן מורכב מזה שעסק בו במאה ה־20 ותחילת המאה ה־21. הסרטים ההם, כגון, איש הגשם (בימוי: בארי לוינסון, 1988) וטמפל גרנדין (בימוי: מיק ג'קסון, 2010), עסקו באוטיזם באופן ישיר וייצגו אם האדם עם האוטיזם כבעל אינטליגנציה וכישרון, כאחר והזר שלעולם לא יהיה חלק מהחברה. לעומתם, הקולנוע העכשווי חושף את האוטיזם על כל קשייו, את נוכחותו בתא המשפחתי ובמרקם החברתי. לעיתים האוטיזם מופיע כתמה רחבה יותר על חוסר תקשורת בין־אישית וזוגית. לדוגמה, סרטה של קלואי ז׳או, הרוכב (2018), מציג גיבור המתחרה בתחרות רודיאו שמתקשה להחצין את רגשותיו לעיני משפחתו, שעם חבריה נמנית אחותו האוטיסטית. הסרט מציג את קשיי האוטיזם בתקשורת לצד הקושי של גברים להיות בקשר ולבנות מערכות יחסים.
בהקשר זה, פלורטיים משתלב בתופעה רחבה ומסקרנת בקולנוע של המאה ה־20 וה־21, שבה האוטיזם או מצבי תקשורת לא שגרתיים משמשים מצע לבחינת נקודת מבט נשית על עולם גברי סגור ולא מתקשר. בעוד הדמות האוטיסטית והדמות הנשית מתאמצות ליצור קשר – לעיתים דרך מחוות קטנות, מבטים או ניסיונות גישוש — הדמויות הגבריות מתאפיינות באטימות, בנוקשות או בהיעדר יכולת לקיים דיאלוג. במקרים רבים הגבר אינו אנטגוניסט מובהק, אלא דמות שנעדרת מהמרחב הרגשי, או כזו שאינה מצליחה להיכנס אליו.
בפלורטיים, המאבק של האם ליצור קשר עין עם בנה האוטיסט אינו רק מאבק עם הילד, אלא גם מאבק עם מערכת שלמה של נורמות, חוקים ומבנים, חלקם מגולמים במובלע בדמויות גבריות או בסמכות גברית שאינה נראית אך מורגשת. האם נדרשת לשבור גבולות, להתקרב, לגעת, לחרוג, ואילו המרחב הגברי נותר סטטי, סגור, כזה שאינו משתנה. בכך נוצרת הקבלה מעניינת: הילד האוטיסט, הנתפס לעיתים כחסום תקשורתית, הופך דווקא לדמות שמזמינה קשר מסוג אחר, ואילו הגברים סביב האם מייצגים צורות של חסימה חברתית ותרבותית.
התופעה הזו מופיעה גם ביצירות נוספות שבהן האוטיזם אינו רק מצב נוירולוגי, אלא מטאפורה למבנים רחבים יותר של חוסר תקשורת. אך ייחודו של פלורטיים טמון בכך שהוא אינו משתמש באוטיזם כסמל בלבד, אלא נשען על חוויה ממשית, גופנית, יומיומית. המאבק ליצירת קשר אינו מופשט אלא קונקרטי: מבט, תנועה, נוכחות. כך הופך הסרט למעין מיקרוקוסמוס של יחסי כוחות, מגדר ותקשורת בין אם לבן, בין אישה לעולם ובין אינטימיות לבין נורמה. הוא מציע כי דווקא במקומות שבהם נדמה שאין שפה — שם עשויה להיוולד האפשרות לדיאלוג חדש.
