הסרט התיעודי טדי, צריך להקים מוזיאון! (50 דקות) זמין לצפייה בראש העמוד.
* כדי לצפות בסרט, יש לאשר עוגיות YouTube/Vimeo דרך אייקון העוגייה הכחול שבתחתית המסך.
הסרט טדי, צריך להקים מוזיאון! שיצרו גלעד טוקטלי ונורית שילה-כהן בהפקת מוזיאון ישראל לרגל חגיגות יובל החמישים להיווסדו, הוא מסמך היסטורי ייחודי ומרתק המתאר את סיפור הקמתו של המוזיאון. באמצעות ראיונות עם הדמויות המרכזיות שעמדו מאחורי היוזמה להקמתו, ובהם אספנים, אוצרים, מנהלים ויועצים, פורס הסרט את התהליך רב־התהפוכות שהוביל להקמת אחד ממוסדות התרבות החשובים בישראל.
את היוזמה ליצירת הסרט הוביל מרטין וייל בסיום כהונתו כמנכ״ל מוזיאון ישראל, זמן קצר לפני שהעביר את התפקיד לג׳יימס סניידר בשנת 1996. וייל הבין שדור המייסדים של המוזיאון הולך ונעלם ושסיפור ההקמה המלא טרם תועד. מתוך תחושת דחיפות החל להקליט בעצמו, באמצעות טייפ־רקורדר, ראיונות עם הדמויות המרכזיות שעדיין היו בחיים.
נורית שילה כהן, שלימים מונתה לאוצרת אגף הנוער במוזיאון, שיתפה פעולה עם וייל; השניים פנו אל הבמאי גלעד טוקטלי וביקשו לצרפו לפרויקט. בתחילה נועדו הראיונות להיות תיעוד מצולם בלבד, ללא כוונה להפוך אותם לסרט דוקומנטרי. אלא שהתוכניות השתנו, כפי שמתאר טוקטלי: "כבר בתחילת הצילומים הבנו שיש כאן אוצר, וזאת תהיה החמצה גדולה אם זה לא יהפוך לסרט." בנחישות וביצירתיות הצליחה נורית שילה כהן להשיג תרומה ייעודית שאִפשרה בשנת 2010 להרחיב את המיזם ולהפיק ממנו סרט תיעודי לדורות הבאים.
המרואיינים בסרט מספרים מזווית אישית את סיפור ההקמה על שלל אנקדוטות יוצאות דופן ולעיתים משעשעות, המתארות את הדרך שבהם גויסו כספים ונאספו יצירות אמנות לאוסף הראשוני. הסרט כולל גם קטעי ארכיון נדירים ודימויים חזותיים מהתקופה, ואלה מאפשרים הצצה חיה לדמויות שפעלו להגשמת החזון, אנשים שהובילו את פרויקט התרבות השאפתני של אותם ימים. טדי קולק, ששמו מוזכר בסרט שוב ושוב כדמות מפתח בתהליך ההקמה, מילא תפקיד מרכזי בהגשמת החזון. בשנות החמישים והשישים, עוד בטרם נבחר לכהן כראש עיריית ירושלים, שימש קולק כמנכ"ל משרד ראש הממשלה בן־גוריון ולאחר מכן לוי אשכול. בשנת 1965, עם פתיחתו של המוזיאון לקהל הרחב, נכנס קולק לתפקיד ראש העיר, תפקיד שבו המשיך לשרת את העיר במשך קרוב לשלושה עשורים.
לדברי טוקטלי, מה שהרשים אותו במיוחד בסיפור ההקמה היה ההבנה של המייסדים שהם פועלים ברגע היסטורי חלוצי, וכי ניתנת להם האפשרות להקים מוסד תרבותי חסר תקדים בהיקפו, מוזיאון המאחד ארכאולוגיה, אנתרופולוגיה ואמנות תחת קורת גג אחת בירושלים. "זה היה פרויקט יומרני על שטח עצום, ובכל זאת אפשרו להם להקים אותו", הוא מספר. טוקטלי מעיד על עצמו שגדל באגף הנוער של המוזיאון, ושם קיבל את השכלתו התרבותית הראשונה. לדבריו, הצלחתו של אגף הנוער לא נבעה רק מהתוכן האמנותי שהוצג בו אלא מהחזון שעמד מאחוריו: כוונת המייסדים הייתה לחבר בין ילדי ירושלים מכל המגזרים, דתיים וחילונים, יהודים וערבים, באמצעות פעילות תרבותית משותפת. הקשר העמוק בין היוצר לבין המוסד התרבותי שבו צמח הפך עבורו את הפרויקט גם לסגירת מעגל אישית מרגשת.
עם הדוברים בסרט טדי, צריך להקים מוזיאון! נמנים אד מרין, יונה פישר, ג'יימס סניידר, קרל כץ ואחרים, כל אחד מהם שותף פעיל בפרקים שונים של תולדות המוזיאון.
ראלף גולדמן, ממייסדי המוזיאון, מתואר כמי שזיהה את הפוטנציאל האדיר שבהקמת מוזיאון לאומי בירושלים, ושכנע את דוד בן־גוריון להעניק את תמיכתו לרעיון. בעקבות שיחות אלו הפקיד בן־גוריון את המשימה בידיו של טדי קולק, שכיהן אז כמנכ"ל משרד ראש הממשלה, וזה יצא לדרך המורכבת של גיוס שותפים ותרומות. גולדמן נזכר כיצד בן־גוריון פנה לקולק במילים "טדי, צריך להקים מוזיאון!" – אמירה שהעניקה לסרט את שמו.
גולדמן מתאר גם את ביקורו באתר שבו עתיד היה המוזיאון להיבנות עם מרדכי נרקיס, מנהל בית הנכות בצלאל. מבנה זה שימש כחלל תצוגה ועמד ליד בית הספר לאמנות בצלאל בירושלים. השניים החלו לרקום יחד את החזון התרבותי שהיה עתיד להתממש במוזיאון ישראל. בסרט מתראיין פרופסור בצלאל נרקיס, בנו של מרדכי נרקיס, ומספר את סיפור ההקמה מנקודת מבטו האישית והמשפחתית. בעת הצילומים היה פרופסור נרקיס חולה במחלה סופנית, והוא נפטר חודשים ספורים לאחר שרואיין.
סוגיית התמיכה הכלכלית והרחבת האוסף הראשוני מקבלת מקום משמעותי בסרט. אחת הדמויות המרכזיות בהקשר זה היא סטלה פישבך, שביחד עם בעלה הארי גילתה מחויבות יוצאת דופן לפרויקט. פישבך יזמה את תוכנית הידידים הראשונה של המוזיאון, ועמדה מאחורי ארגון הגאלה ההיסטורית שהתקיימה בפאלם ביץ'; בערב זה הצליחה לגייס 350 אלף דולר עבור המוזיאון. סטלה והארי פישבך גם תרמו עבודות מהאוסף האישי שלהם, ביניהן הציור ג'אז מאת הנרי מאטיס, אחת מיצירות האמנות הראשונות שנכנסו לאוסף המוזיאון. פישבך הייתה בת מאה בזמן הצילומים, וטוקטלי זוכר היטב את קבלת הפנים המרגשת והנדיבה שהוא ונורית שילה כהן זכו לה בביתה שבשדרה השישית במנהטן.
הסרט מגולל גם את הסיפור יוצא הדופן מאחורי הקמת גן הפסלים על שם בילי רוז, שנחשב עד היום לאחד מגני הפסלים החשובים בעולם. רוז, איש עסקים יהודי־אמריקאי ואספן אמנות מוערך, הביע נכונות לתרום את אוסף הפסלים שברשותו, אך התנה את התרומה בכך שגן הפסלים יתוכנן על ידי איסאמו נוגוצ'י, אמן ומעצב נוף יפני־אמריקאי מהבולטים במאה ה־20. נוגוצ'י, שראה בפרויקט הזדמנות ליצור יצירת אמנות סביבתית כוללת, לא היה מודע לכך שעליו לשלב בפיתוח הגן גם פסלים מאוספו של רוז. כשהתבררה לו הדרישה ניסה שוב ושוב לפרוש מהפרויקט, אך טדי קולק הצליח לבסוף לשכנעו להישאר ולסיים את העבודה. כך נולד גן המשלב בין מרחב נוף, שהוא כשלעצמו יצירת אמנות, לאוסף פסלים של מיטב אמני המאה הקודמת.
אחד הסיפורים המרתקים שנידונים בסרט נוגע לעיצוב הלוגו של המוזיאון. וילם סנדברג, טיפוגרף ומעצב גרפי בעל שם עולמי, שימש כיועץ למוזיאון בשנותיו הראשונות, לאחר שסיים את כהונתו כמנהל מוזיאון סטדלייק באמסטרדם. סנדברג, שנודע גם כפעיל במחתרת ההולנדית האנטי־נאצית בתקופת מלחמת העולם השנייה, הוכר כחסיד אומות העולם בשל פעילותו להצלת יהודים, ובכלל זה זיוף מסמכים שאפשרו ליהודים להימלט מהולנד. הלוגו שתכנן למוזיאון מורכב מארבע צורות גאומטריות שמייצגות את ארבעת החלקים העיקריים של המוזיאון: גן הפסלים, כיפת הספר, אגף הארכאולוגיה ואגף האמנות. עיצוב זה הצליח להביא לידי ביטוי את המודל האייקוני של המוזיאון באמצעות סגנון מינימליסטי וברור, שהפך מייד לאייקון ויזואלי מזוהה עם המוסד.
הסרט מפנה את הזרקור גם לעבודתה החלוצית של אביבה מולר לנצט, אוצרת ומייסדת מחלקת האתנוגרפיה היהודית במוזיאון. לנצט עמלה על שימור ושחזור עולמם התרבותי והחומרי של יהודי הגולה באמצעות תלבושות מסורתיות, תשמישי קדושה, חפצי יום יום, כלי בית, בדים וחפצים טקסיים. עבודתה שיקפה את הרבגוניות של הזהות היהודית ויצרה תצוגה מוחשית של תרבות יהודית עשירה ומגוונת. בסרט היא מספרת על הדרך שבה הצליח צוות המוזיאון לשחזר את לבושה המסורתי של כלה תימנית בעזרת תצלומים שנשלחו מיהודי שחי באותו זמן בתימן. השחזור המדויק, שהוצג על בובת תצוגה במוזיאון, הפך עם הזמן לסמל של גאווה תרבותית מחודשת, עד כדי כך, לדבריה, שיהודים יוצאי תימן בישראל שבו ואימצו את התלבושת לטקסי חינה מסורתיים.
עוד דמויות שמוזכרות בהקשר ההקמה הן בני משפחת ברונפמן, מהמשפחות היהודיות המרכזיות שתרמו להקמת אגף הארכאולוגיה של המוזיאון. הסרט מגולל את סיפור הצלחתו של טדי קולק לשכנע את המשפחה לתרום סכום נכבד שאִפשר את בנייתו של אגף הארכאולוגיה והמקרא ע"ש שמואל ברונפמן, אגף שהפך עם השנים לאחד מהחשובים בתחומו.
הסרט גם חושף את סיפור הקמתו של היכל הספר וגילוי מגילות מדבר יהודה, מהממצאים הארכאולוגיים החשובים בתולדות המדינה. מגן ברושי, שהיה האוצר הראשי של היכל הספר, מספר על תהליך ההקמה של המבנה הייחודי, שתוכנן על ידי האדריכל פרדריק קיסלר בשיתוף עם ארמנד ברטוס. המבנה, שנראה ככיפת חרס המונחת על רקע קיר בזלת שחור, נבנה בהשראת כד החרס שבתוכו נמצאו המגילות, ושואב את השראתו מהניגוד שבין אור לחושך, אש למים, קדושה לארציות. צורתו יוצאת הדופן הפכה לסמל מוכר של המוזיאון כולו, מקום שבו טמון אחד האוצרות התרבותיים העתיקים והחשובים ביותר של העם היהודי. בסמוך להיכל הספר שוכן דגם ירושלים מתקופת בית שני, המשחזר בקפידה את העיר כפי שהייתה בשנת 66 לספירה.
טוקטלי מדבר על חווייתו האישית ביצירת הסרט: "אני חושב שבכל סרט דוקומנטרי השאיפה היא לפתוח חלון למציאות ולאפשר לצופה להרגיש שהוא חלק ממנה, גם אם מדובר במציאות שהתרחשה מזמן או במקום גאוגרפי אחר. במקרה הזה, האנשים הנפלאים שסיפור הקמת המוזיאון היה הרגע המשמעותי ביותר בחייהם מצליחים, באמצעות החיבור ביניהם, להפוך את הסרט לשער אל פרק מרכזי בהיסטוריה של התרבות הישראלית בכלל ושל המוזיאון בפרט. אני גאה שיכולתי להיות נוכח ברגע שבו הם סיפרו את סיפורם. למרטין ולנורית הייתה החוכמה לעצור, להביט אחורה ולהבין שחובתנו היא לספר את הסיפור הזה, ואני שמח שהייתי חלק מהרגע הזה."
בשנים 2007–2010 עבר המוזיאון שיפוץ מקיף שנועד להתאים אותו לסטנדרטים מוזיאליים עכשוויים. במסגרת הפרויקט נבנו כניסות חדשות, הורחבו שטחי התצוגהבצלאל נרקיס, הונגשו האגפים לקהל מגוון והושם דגש על חוויית ביקור אינטראקטיבית ומעמיקה. את פרויקט ההתחדשות הוביל משרד האדריכלים הישראלי אפרת־קובלסקי בשיתוף עם האדריכל האמריקאי ג’יימס קרפנטר.
מאז הקמתו התרחב מוזיאון ישראל באופן ניכר וכיום הוא כולל אוסף מרשים שמונה כ־500,000 פריטים. מתחם המוזיאון מחולק לשלושה אגפים עיקריים: האגף הארכיאולוגיה ע"ש סמואל וסיידי ברונפמן, שבו מוצגים פריטים המתעדים את תולדות ארץ ישראל מתקופות פרהיסטוריות ועד התקופה העות’מאנית; האגף לאמנות ותרבות יהודית ע"ש ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל, המוקדש לתרבות הקהילות היהודיות ברחבי העולם וכולל פריטי יודאיקה, כתבי יד, אוספים טקסיים ותצוגות מורכבות של בתי כנסת משוחזרים; ואגף ע"ש אדמונד ולילי ספרא לאמנויות, הכולל את האוסף הרב־תחומי של אמנות מישראל ומהעולם, ובו אמנות מודרנית, עכשווית, צילום, עיצוב ואמנות בינלאומית. נוסף על כך, המוזיאון מקיים תערוכות מתחלפות העוסקות בהיסטוריה, מדע, עיצוב ואמנות עכשווית ומציעות שיח חדש ומגוון בין עבר להווה.
