הסרט הקצר הימים האחרונים של הקיץ (20 דקות) זמין לצפייה בראש העמוד.
* כדי לצפות בסרט, יש לאשר עוגיות YouTube/Vimeo דרך אייקון העוגייה הכחול שבתחתית המסך.
הימים האחרונים של הקיץ, סרטו הקצר של נאייף חמוד, עוקב אחרי יומו של דרוויש בחיפה בזמן שהוא מנסה למצוא פתרון לתיקון המאוורר שלו. העניינים נהיים מורכבים יותר כאשר אחד משכניו בבניין נרצח. נוכחות המשטרה בעיקר מקשה על התמודדותה הפנימית של הקהילה הערבית עם האובדן ועם האלימות הגואה. דרוויש מצידו רק מנסה לרצות את כולם כדי לחזור לדירתו ולטפל בבעיות האישיות שלו.
סרטו של נאייף ממשיך את הקו הייחודי של סרטו הקודם, ביום שאבי ימות, שבו הוא מטה את האור לעבר המורכבות של החברה הערבית-ישראלית בכלל, וזו שבחיפה בפרט.
כבר מתחילת הסרט מוצג הדימוי המרכזי שבו – דרוויש הצעיר שואל את המוכר המבוגר בחנות אם יש אפשרות לתקן את השקע של המאוורר שלו. המוכר עונה לו בפליאה "מי מתקן היום? כולם קונים חדש היום". האם בכלל יש צורך לנסות לתקן את המצב כשאפשר פשוט להתעלם ולהמשיך הלאה כאילו לא קרה דבר? בדיוק כשהמוכר מסיים את דבריו נשמעות יריות מרוחקות שכמו מגיבות לדבריו. השניים עוצרים את השיחה לרגע בעקבות הירי, ולאחר מכן המוכר ממשיך כרגיל, מדגיש את האלימות כהיבט שהפך לחלק מהשגרה.
היריות שנשמעו מערערות את עולמו של דרוויש, והדבר המקבל ביטוי בשינוי במסגור הפריים ובתנועת המצלמה; אם הסצנה הראשונה הציגה צילום מוקפד ופריים סגור, כשדרוויש יוצא מהחנות המצלמה הופכת לתזזיתית מאוד, צילום הכתף הרבה יותר בולט ומודגש, והפריים נפתח לחלוטין. הדגש הוא גם על המצב הפנימי המודאג של דרוויש וגם על הסביבה שבה האלימות מסוגלת להתפרץ ולהתרחש בכל רגע נתון מכל כיוון.
השימוש במצלמה ובחשיפת המיזנסצנה והדמויות שבה מאפשרות הבנה של המורכבויות הקיימות בין הדמויות השונות ושל היחסים ביניהן. כך למשל, כאשר דרוויש מתחיל לעלות אל הבניין (וזירת הפשע), עוצר אותו נקש השוטר וחוסם את דרכו. השניים מוצבים אחד מול השני, בקומפוזיציה מאוזנת, כסימן לכך ששניהם אינם בעלי כוח מהותי בחברות שלהם. לכן, כאשר אחד השכנים, נאסר (שמוצג כאחד המכובדים של השכונה), הנמצא למטה ובתחתית הפריים חוזר וצועק לנקש, המצלמה מופנית מטה אליו. כשנאסר עומד בין דרוויש ונקש, הוא מציג גם את הקונפליקט העומד בין השניים – נקש מעוניין להתחבר אל דרוויש כדי לדלות ממנו מידע נוסף על הנרצח, ואילו דרוויש מעוניין להגיע לדירתו ולעבור את המחסום המשטרתי, אך גם נזהר שלא יראו בו משת"פ. כדי להשיג את מטרתו דרוויש מתעקש ומתאמץ להשיג סיגריה עבור נקש, כדרך לזכות בחיבתו מבלי לשתף אותו בדבר.
הדילמה של דרוויש מזכירה את סרטו של ספייק לי, עשה את הדבר הנכון, ובעיקר את מצבו של מוקי, אפרו-אמריקאי שעובד בפיצרייה השכונתית השייכת לאיטלקים-אמריקאיים. סרטו של לי עוקב אחרי שכונה בניו יורק ביום קיצי חם, שבו מוקי מנסה לחבר בין הקצוות השונים של שכונתו, בין השחורים והלבנים הקיצוניים יותר, רק כדי לסיים את היום ולקבל את שכרו. לשני הסרטים מרכיבים נוספים משותפים: הם נטועים בפרק זמן של יום אחד (עם דגש על החום הקיצוני שבו) ומציגים שכונה רב-תרבותית ואת המורכבות שבה, לרבות הדמויות הייחודיות שמתגוררות בה (למשל שלושת מכובדי השכונה, המתפקדים בד בבד כמעין מקהלה יוונית לנרטיב).
אך בעולמו של לי האפשרויות הנותרות למוקי בחברה הגזענית האמריקאית היא להגיב באלימות לאלימות. לי מציג לאורך הסרט את דמותו מנסה לגשר בין העולמות, אך בסוף הסרט, כאשר האלימות מובילה להרג משטרתי, מוקי רואה שעליו להגיב באלימות ואכן עושה זאת.
סרטו של נאייף מציג מציאות שונה, התואמת את זו של החברה הערבית בישראל. המורכבות שהסרט מציג נובעת מניסיון להתמודד עם האלימות הפנימית בחברה הערבית בהיותה מיעוט, ומנגד להתמודד עם הווייתם כאלימים ומסוכנים בעיני המשטרה. כך דרוויש מוצא את עצמו במצב הלימינלי שבו הוא צריך להוכיח לשוטר שהוא "בחור טוב", אך מנגד להראות לכל שכניו כי הוא אינו משת"פ, בשעה שאין לו שום עניין ברצח, והוא רק רוצה להמשיך בחייו הרגילים.
תפקידם של "חכמי השכונה" מבליט את ההבדל בין שני הסרטים – בסרטו של לי הם מספקים הצצה אל הלך הרוח של השכונה (המתבטא בנקודת מבטם הגברית כמובן), וחושפים מידע נוסף על חלק מהדמויות. בסרטו של נאייף הם בה בעת גורם המנסה להכווין את דרוויש כיצד לפעול, אך אינם פועלים אקטיבית לפתור את המצב. הם מתנגדים ומבקרים כל מה שמסמל את ההגמוניה הישראלית, אבל אינם מספקים דרך התנגדות לגיטימית ואחראית כאלטרנטיבה. כך למשל, הם מארגנים תפילה לזכרו של הנרצח. המצלמה חושפת בתנועת פאן איטית את פני כל השכנים בזמן שאחד מהם מדבר על מיגור תופעת האלימות ושמירת הקהילה. התנועה מציגה את כולם מתפללים ומסתיימת בדרוויש, שמביט בהם ומצטרף גם הוא לתפילה. הפער בין המסרים ההומניים לפעולות (או היעדרן) של השכנים במהלך כל אותו היום מדגיש את הריקנות שלהם. היעדר הדאגה וחוסר מאמץ מצד השכנים למצוא פתרון במהלך היום הופך את התפילה רק לשמה, ולא לשם שינוי המצב הקיים בפועל. כפי שמבטו מדגיש, הפער מותיר את דרוויש כלוא בין שני קצוות – רצונו לשנות לעומת חוסר יכולתו להוביל שינוי זה.
ניתן לראות את מצבו הלימינלי של דרוויש בבירור לקראת סוף הסרט. לאחר שהוא מצליח לתקן את המאוורר שלו, דרוויש זוכה לנחת רגעית לפני שהמאוורר גורם לקצר חשמלי; הניסיונות שלו לתקן את מצבו מובילים ליותר בעיות. נקש מופיע ועוזר לו, והשניים מנהלים שיחה בסלון ביתו של דרוויש. שוב השניים מוצבים בפריים באופן סימטרי, אך הפעם סגורים בתוך כותלי הדירה. נקש מנסה להחזיר לדרוויש את הטובה על הסיגריה שהביא לו, ותוך כדי כך הוא מנסה לגייס אותו כמשת"פ. משך הזמן הקולנועי של הסצנה (וואן-שוט) יוצר תחושת מחנק המדגישה את החשש מכוונותיו ופעולותיו של נקש. לדוגמה, כאשר דרוויש קם בפתאומיות, נקש מושיט מייד את ידו אל האקדח. השליפה מדגישה את המורכבות שבה ניצב דרוויש – הוא רק אמצעי למטרתו של נקש, אך מאחורי החיוכים והמחמאות של נקש, תמיד תתחבא לה גזענות.
סוף הסרט מחזיר את דרוויש חזרה אל חנות החשמל. לאחר שהוא נואש ומחליט לקנות מאוורר חדש, מתחיל לרדת גשם. למרות שהגשם מסמן את סופו של הקיץ והופך את המאוורר לחסר משמעות, דרוויש מחליט בכל זאת לרכוש אותו. אולי הוא לא יצליח לתקן בעצמו את המצב, אך הוא יכול לפחות להיות מוכן מראש לקיץ הבא, אם – כפי שהמוכר המבוגר אומר לו – אם יישארו בחיים עד היום שלמחרת.
