הסרט פרדייז (33 דקות) זמין לצפייה בראש העמוד.
לאורך הסרט הקצר פרדייז, בבימוי אסף סבן, המתרחש ברובו על חופי סיני, הדמויות מבחינות שוב ושוב בעשן שחור המיתמר מעל פסגות ההרים באופק. בשלב מסוים שואל גיבור הסרט, עלי, את אחד המקומיים לפשר העשן. המצרי מחייך ומסביר לו שמדובר בשריפת פסולת בלבד, ולא באירוע ביטחוני. הרגע המשעשע הזה, המנטרל את המתח שנבנה סביב העשן הזה (מתח המוכר היטב ליהודים שביקרו בסיני), מזקק את המסרים שסרטו של סבן עוסק בהם: גבולות שנדמים לנו חד-משמעיים הם לעיתים קרובות מטושטשים ממה שנדמה לנו, ומה שנראה לעיתים זר ומאיים יכול להיראות מנקודת מבט אחרת תמים לגמרי.
אפיזודה זו, שבבסיסה מתח ביטחוני ופערים לאומיים שהדמויות אינן מצליחות להתנתק מהם, מאירה רובד נוסף ורלוונטי בסרט: ניכר שהוא שייך במובהק לעידן שלפני השבעה באוקטובר; כמי שחזר בעצמו מסיני כיממה לפני אותה שבת, אני חש שאם היה נוצר בימינו, היה הסרט שונה ובעל מסרים עגומים יותר.
עלילת הסרט עוקבת אחר עלי (שמגלם השחקן עלא דקה), צעיר ערבי שמגיע מברלין, שם הוא מתגורר בשנים האחרונות, לחינה ולחתונה של אחותו בישראל. בעקבות קבלת פנים חשדנית וצוננת בשדה התעופה עלי מחליט להיעדר מחגיגות החתונה של אחותו ולמצוא מפלט בחופי סיני. בדרך לחוף הוא עולה לטרמפ עם כמה צעירים, בהם אביגיל, ולשאלה מה שמו משיב "אלי". מה שמתחיל כשקר תמים מתגלגל להתחזות והסתרה של זהותו האותנטית.
סבן ביים עד כה כמה סרטים קצרים עטורי שבחים ופרסים, ושני סרטים ארוכים נהדרים: בית בגליל (2017) והמשלחת (2024). על אף שהנושאים שבהם עוסקים סרטיו מגוונים למדי, הם קשורים זה בזה מבחינה תמטית ואסתטית. אחד המוטיבים החוזרים על עצמם הוא המשמעות שמקבל מקום ההתרחשות של עלילות הסרטים: סבן ממקם את סיפורו תמיד באתר ספציפי וחד-פעמי, אינהרנטי לסיפור, שכמו לא יכול היה להתרחש במקום אחר. לדוגמה, סרטו הארוך הראשון, בית בגליל, עוקב אחר זוג שמתמודד עם קשיים על רקע בניית בית החלומות שלו בגליל. הבית נבנה בהדרגה לנגד עיניהם (ולנגד עיניהם של הצופים) ומשמש כעין דמות בפני עצמה. המשלחת מתרחש במהלך מסע לפולין של תלמידי תיכון, המסיירים במחנות ההשמדה ובאנדרטאות אך מרוכזים בעיקר בדרמות הרומנטיות הפרטיות שאופייניות לגילם. בסרט פרדייז העלילה מתרחשת בסיני, אך המיקום הוא הרבה יותר מאשר רקע לסיפור; חצי האי הופך לחלק בלתי נפרד מהעלילה, וכך גם הניגודים שהמקום מייצג: הוא חלק ממצרים אך עמוס ישראלים; הוא קרוב לכאן תרבותית וגאוגרפית – אך גם רחוק; הוא מתוח אך שליו. המרחב הזה, מרחב-סף, לימינלי, כזה שהוא "לא פה ולא שם", הוא שמאפשר את משחק הזהויות של הדמות הראשית; הוא גם משרה על הסרט אווירה חלומית, מנותקת משהו, כמו יכולים לקרות בו דברים שלא היו יכולים לקרות במקומות הברורים יותר – משני צידי הגבול הלאומי. גם מעט הרגעים שאינם מתרחשים בחוף מתנהלים במרחבים מהסוג הזה, כגון נמל התעופה בן גוריון (שבו צילם סבן גם בסרטו הקצר אשרי האיש ובסרטו הארוך המשלחת).
הקולנוע הישראלי עסק רבות באיחוי זהויות, ובפרט בין הזהות היהודית לזהות ערבית. הסרט "אוונטי פופולו" (1986, רפי בוקאי), לדוגמה, מספר את סיפורם של שני חיילים מצרים המאבדים את דרכם במדבר סיני בזמן מלחמת ששת הימים וחוברים לקבוצת חיילי צה"ל. סרט זה הוא אולי הדוגמה המוכרת ביותר לתמה זו. בסרט מתרחשים אירועים סוריאליסטיים שבמסגרתם "הופכים המצרים ליהודים", והם מתקיימים באותו השטח המדברי שבו מתרחש סרטו של סבן.
"ביקור התזמורת" (2007, ערן קולירין) הוא דוגמה נוספת לאיחוי זהויות שכזה, החוזר בקולנוע הישראלי: בסרט, תזמורת מצרית מוצאת את עצמה מבלה סוף שבוע בעיירת פיתוח יהודית דמיונית ושכוחת אל. סרט זה מהדהד תמות דומות: היהודים והמצרים, שנראים תחילה שונים זה מזה לחלוטין, הולכים ומתקרבים עד לנקודה שבה אי אפשר כמעט להבחין ביניהם והם כמו בעלי זהות אחת. התמה מקבלת חיזוק בזכות ליהוק ששון גבאי, כוכב קולנוע יהודי, לתפקיד ראש התזמורת המצרית.
אצל סבן, שכתב את התסריט בשיתוף נאייף חמוד, הליהוק של עלא דקה המעולה לתפקיד של עלי (שמתחזה לאלי במומחיות שמעלימה לחלוטין את זהותו) מאפשר לסרט לגעת במקומות דומים – גם אם באופן קצת שונה.
בדומה לסרטים אלה, גם בסרטו של סבן מתהווה מיזוג זהויות שסופו להתמוטט לקראת סוף הסרט; בועת הפנטזיה של עלי מתפוצצת, ממש כפי שב"אוונטי פופולו" החיילים המצרים נורים ונהרגים בסיום, ובסרטו של קולירין התזמורת נפרדת מתושבי העיירה וחוזרת הביתה – אל מעבר לגבול. בפרדייז דמותו של עלי מגלה שאי אפשר לחמוק מהזהות שלך במציאות הנוכחית ובהלך הרוח של ימינו, ונותרת לבדה, כפי שהתחילה את הסרט.
כחלק ממסורת של סרטים אשר עסקו ביחסים בין ערבים ויהודים בישראל באמצעות פנטזיות של איחוי זהויות שמתנפצות בסופו של דבר – פרדייז של אסף סבן הוא יצירה קצרה אך מלאת רבדים ועומקים, משעשעת ועצובה, אשר משוחקת, כתובה ומבוימת נהדר. בסיום הסרט לא יכולתי שלא לחשוב שהייתי שמח לו הסרט היה ממשיך והופך לסרט באורך מלא על דמותו של עלי.
פרדייז הופק במסגרת מיזם "קצר במדבר" של פסטיבל הסרטים הבינלאומי בערבה, ובתמיכת קרן גשר לקולנוע רב-תרבותי.
